רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות
רני לוי – עובד סוציאלי מטפל, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות

סדקים במְכל: השפעת טיפול בגברים שנפגעו ופגעו על המטפל

הרצאה ביום עיון שנתי של איגוד הקרימינולוגים, אפריל, 2011

שלום לכולם. אני שמח להיות כאן ולנסות לחשוב יחד איתכם על נושא שמעסיק אותי זה זמן רב: ההשפעה הטראומטית, על המטפל, של הטיפול בנפגעי פגיעה מינית שגם פגעו מינית באחרים.
הגעתי בעצמי לעסוק בנושא הזה מתוך עבודה טיפולית רבת שנים עם גברים נפגעי פגיעה מינית.
כאשר התחלתי לטפל בנפגעים לא העליתי על דעתי שאעסוק פעם בטיפול באנשים שגם פגעו מינית. הנושא הזה הפתיע אותי ואפשר לומר כי הפגישה איתו הייתה טראומטית עבורי:

אני זוכר את הפעם הראשונה שאדם שנפגע סיפר לי שפגע, זה היה עוד בהיותי מתנדב ב"קו סיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית". האדם התקשר וסיפר באריכות על פגיעה שעבר בילדות בקיבוץ, פגיעה שנעשתה על ידי נער גדול ממנו וקרתה מספר פעמים. במהלך השיחה סיפר כי גם פגע בשני ילדים ששמר עליהם בהיותו בגיל תיכון, ילדים של השכנים באותו קיבוץ שבו גדל. ההלם שהרגשתי כאשר סיפר את מה שסיפר ליווה אותי זמן רב. זוהי הטראומה שאת מרכיביה אנסה להסביר כאן היום.

הטראומה הזאת מתקשרת אסוציאטיבית לאירוע שקרה לי בצבא. אירוע היכול להמחיש במשהו את הרגשתי בעקבות אותה שיחת סיוע עם הנפגע בקו החירום:

חיכיתי על כביש הערבה לטרמפ כדי לחזור הביתה לשבת ומעליי חגה להקה של סנוניות. הסנוניות ביצעו תרגילים אקרובטיים מרהיבים שהציפו אותי שמחה ואושר. מבטי וגופי ליוו אותן במעופן. סנונית אחת פרצה מתוך הלהקה  ובמעופה התנגשה במפתיע בחלון משאית שנסעה שם על הכביש. המשאית המשיכה לנסוע מבלי שהנהג אפילו הבחין שפגע בסנונית, אבל לבי החסיר פעימה. המעבר הפתאומי מחיים וחיות פורצת לדממה ומוות הכה בי בעוצמתו.

הטראומה שעליה אני אדבר היא טראומה של מעבר, מעבר פתאומי, טראומה של קושי רגשי וכן קוגניטיבי, לשאת מעבר.

מטרת ההרצאה היא להסביר בכלים פסיכו-דינאמיים את האפקט הטראומטי הנובע מהעבודה הטיפולית עם נפגעים שפגעו. טראומה משנית יכולה להתפתח גם בעבודה עם פוגעים בלבד, או עם נפגעים בלבד. לצורך העניין, באמרי טראומה משנית אני מתייחס למצב העניינים בחדר כאשר יכולתו של המטפל לעבוד, לחשוב, להכיל ולהרגיש, נפגמת ומתערערת עד כדי שיתוק. איני מתייחס לתחושות של ייאוש, דיכאון, חוסר אונים וכדומה – תופעות שגם הן יכולות להיווצר בעקבות עבודה מתמשכת עם אוכלוסייה שסבלה בעצמה מטראומה. סייג נוסף שברצוני לשים כבר בהתחלה הוא שאיני עוסק בטיפול בעברייני מין סדרתיים, פסיכופטיים או פדופילים, אלא בחלק מהפוגעים, שהפגיעות שפגעו אינן סדרתיות, והן עולות במהלך הטיפול כשהן מלוות בהרגשה של אשמה, בושה ורצון למחילה. הם פגעו כמו שנפגעו. או כמו שאמר מטופל שלי: "Monkey see monkey do", (קוף רואה – קוף עושה).

כארבעים אחוז מהנפגעים גם פגעו באחרים. נתון זה מזמן את העבודה עם נפגעים שפגעו לקליניקה, בין שנרצה בכך ובין שלא. נתונים אלו שונים מנתונים הקשורים לפגיעה מינית של נשים. שיעורי האלימות של נשים כלפי אחרים מזעריים לעומת שיעורי האלימות בקרב גברים. אפשר לומר שהעבודה עם נפגעים שפגעו היא אחד הדברים שמייחדים עבודה עם גברים נפגעי תקיפה מינית.

duckrabbit500

נפגעים שפגעו הם בעצם סוג של "ארנווזים". "ארנווז", כפי שאפשר לראות בתמונה, הוא ציור המשלב בתוכו ראש של ארנב וברווז גם יחד. רעיון זה עלה בקבוצה של הקורס למטפלות ולמטפלים בנפגעי פגיעה מינית שאני מנחה במרכז סיוע לנפגעות ונפגעים בת"א, ואני מודה למשתתפת ששיתפה בו את כולנו. היא בעצמה שמעה אותו מהמדריכה שלה, אז ברצוני להודות גם למדריכה שלה. נחזור לצילום.

ויטגנשטיין, הפילוסוף החשוב של השפה, השתמש בתמונה הזאת כדי להסביר משהו על משחק השפה שמשתנה בהתאם לאופן שבו אנו רואים את הדברים.

witt_ducks500

התמונה הזאת של גרפיטי מרחובות ת"א משלבת שני "ארנווזים" ו-ויטגנשטיין אחד. "כמובן, אפשר לראות כך ולראות אחרת", הוא כותב, "וישנם מקרים שבהם מי שרואה דגם כלשהו כך, ישתמש בו באופן כללי בדרך זו, ומי שרואה אותו אחרת – בדרך אחרת".

במילים אחרות, מי שרואה בתמונה הזאת ארנב ישתמש בה כתמונה של ארנב, ומי שרואה בה ברווז ישתמש בה כתמונה של ברווז. מי שיושב מול נפגע יתייחס לנפגע ויארגן את עצמו ואת נפשו בהתאם. מי שיושב מול פוגע יתארגן אחרת ויגיב ממקום אחר, כפי שאפרט בהמשך.

אני מנסה להמחיש, בעצם, את הפיצול שקיים אצל הנפגע בין שני חלקים שהם לכאורה מנותקים זה מזה: החלק הנפגע והחלק הפוגע.

החלק הנפגע מאופיין בתחושות של חוסר אונים, חולשה, בושה, השפלה, ביזוי, ייאוש וכאב. אנו נפגשים בחלק הזה כאשר המטופל מספר לנו על האירועים הקשים שעבר, וגם כאשר הוא מספר לנו על אירועים אחרים בחייו שבהם הרגיש רגשות דומים המתקשרים בעולמו האסוציאטיבי לפגיעה המינית שחווה ולמה שחש שם. אנו מרגישים בחלק הזה גם כאשר המטופל גורם לנו להרגיש ככה בטרנספרנס מולנו. לדוגמה: מטופל שלי חשף איזו אי-ידיעה שלי בפרט הקשור בדמות טלוויזיונית כלשהי. חוסר הידיעה שלי, שהצטרף לחוסר ידיעה בנושאים נוספים שבהם עסק המטופל, הפך להיות אמצעי לצורך השפלתי, הנמכתי וביטולי מולו. "אתה דפוק, אידיוט קטן ומושתן, כל אחד יודע את זה", וכך הלאה, משפטים שעזרו לי להבין כמה חלש ופגיע המטופל הנפגע שיושב מולי.

החלק הפוגע מאופיין בתחושות כוח, עליונות, עוצמה, שנאה וזעם עצום ורצחני, המוסווים פעמים רבות באשמה, הקטנה וביטול, התעלמות וניתוק רגשי מעוצמות אלו. גם בעולם הרגשי הזה אנו יכולים להיפגש דרך הקשר עם המטופל. איעזר בדוגמה שהבאתי קודם לכן כדי להמחיש את הנקודה הזאת: הרגשתי קטן וחלש מול המטופל שידע משהו שאני לא ידעתי, ובו בזמן חשתי כלפיו גם זעם ואלימות על שהוא מבזה אותי. שני הצדדים של אותו אדם: החלק הנפגע והחלק הפוגע הורגשו אצלי בעוצמה רבה בעוד הוא חש רק את הצד הפוגע שבו מבלי שיהיה מחובר כלל לצד הפגוע שבו מכך שעולמי אינו עולמו ושיש בינינו מרחק שמכאיב לו.

בהמשך ל"ארנווז", שהוא גם פוגע וגם נפגע, ברצוני להציג את ה"תוקבן" שהוא שילוב של שתי מילים – תוקף וקורבן, המיוחד לעמדה הסכיזו-פרנואידית. שילוב זה הוצע על ידי הפסיכאנליטקאי שוקי דורבן, הכותב בהקדמה לתרגום כתבי קליין על ה"דינמיקה התוקבנית" את הדברים הבאים:

בדינאמיקת ה"תוקבנות", המוכרת לנו היטב מיחסינו כיהודים עם העולם וכישראלים עם המציאות במזרח התיכון, הזולת והעצמי הופכים למעין אובייקט מעורב המורכב מקרבה מלאת קנאה, צרות עין, הרס ושנאה, הכולאת לעד את ההורים או את הצדדים השונאים בשנאתם, תוך כדי הטלת מומים זה בזה וגרימת כאב. הקשר התוקבני מעורר רגשות אשמה בקרב הצדדים על שנאתם ורווי ניסיונות עקרים לתקן את השנאה על-ידי הכחשתה ועל ידי פיצוי יתר, המוסווים כאהבה ואמפטיה. (עמ' 27)

במה דברים אמורים? אותו נפגע הופך לאדם שונא וזועם החש צורך להרוס את הזולת. הנפגע אינו יכול לעשות זאת לזה אשר פגע בו כי ברוב המקרים הוא אינו זמין או שהנפגע חושש מפניו, ולכן יפגע באחר החלש ממנו. פגיעה בזולת תעורר אשמה וניסיונות תיקון כאלה ואחרים כגון:

  • מתן פיצוי או מתנה כלשהי כגון ממתק או כסף.
  • עזרה כלשהי לזה שהנפגע פגע בו.
  • או הכחשה של הפגיעה כדי לא להתמודד אם האשמה שהיא מעוררת.

מדוע עוד הופך הקורבן לתוקפן?

פרויד כותב במאמרו "ניסוחים בדבר שני עקרונות של הפעילות הנפשית" על מנגנון החשיבה: "תהליך החשיבה, שקם מתוך הדימוי, הוא שהביא לידי הבלימה של הפורקן המוטורי (הפעילות), שעתה נתעורר הצורך בה". (עמ' 33). החשיבה אפוא, היכולת האנושית לחשוב, היא המאפשרת לא להפוך תחושות למעשים. מושג זה של חשיבה פותח לאחר מכן על ידי ביון למושג ההכלה. כאשר אדם יכול להכיל את עצמו הוא פועל את עצמו פחות. כלומר – יש לו פחות צורך לפעול, או שהוא יכול להשהות את הפעולה ולהירגע.

מהו מנגנון ההכלה הזה וכיצד הוא פועל?

מנגנון ההכלה ראשיתו כמובן בקשר בין האם לתינוק:

  1. האֵם או הדמות המטפלת מזהה את המצוקה של התינוק. המצוקה יכולה לקבל ביטויים שונים כגון בכי, אפתיה, עיוות בפנים או עיוות של הגוף או כל דבר אחר שיכול להיקלט על ידי החושים של האם.
  2. המצוקה מעוררת אצל האם חרדה וכן קשת שלמה של רגשות קשים נוספים כגון חוסר אונים, כעס, תסכול, מצוקה, וכאב.
  3. אם האם מצליחה להיות מודעת לתחושות אלו, נוצרת אצלה שאלה לגבי מצוקת התינוק.
  4. האֵם משתמשת ביכולת ההכלה שלה, יכולת החשיבה שלה, בסיטואציה הנתונה, כדי לנסח השערות לגבי סיבת המצוקה של תינוקה. האם הוא רעב או צמא? קר או חם לו? אולי כואבת לו הבטן? וכן הלאה.
  5. האֵם מתרגמת את ההשערות האלה עבור התינוק, אם בעזרת פעולה (Handling) או בעזרת דיבור אליו.
  6. התינוק מפנים את תהליך פירוש החרדות, את תהליך ההכלה, וכן את עצם המילים שמשמיעה האם. מילים המייצגות את תחושתו.
  7. ההפנמה מאפשרת לו בבוא היום לעשות את מלאכת ההכלה הזאת עבור עצמו, ובכך להרגיע את עצמו.

הקורבן הופך לתוקפן כי הוא אינו יכול לעשות עבור עצמו בדיוק את התהליך שתיארתי זה עתה בפירוט. הוא אינו יכול לחשוב ולכן הוא עושה.

הפוגע עושה במקום שהוא אינו יכול לחשוב:

  • זה שכואב לו – יכאיב.
  • זה שרע לו – יעשה רע.
  • זה שהושפל – ישפיל את החלש ממנו.

השאלה האם התוקפנות שלו תהיה מינית או אחרת תלויה בגורמים רבים, סביבתיים ואחרים, התלויים במשתנים כגון:

  1. סוג הפגיעה שעבר.
  2. משך הפגיעה.
  3. היכולת של הנפגע להפריד בין מיניות לאלימות.

כאשר אין אף אחד שיכול לעזור לו להכיל את הפגיעה שעבר, וכאשר לא התפתחה אצלו היכולת להכיל בעצמו את הפגיעה שעבר, הסיכויים שיפגע פגיעה מינית באחר, או שיהיה אלים בדרכים אחרות כלפי עצמו או כלפי הסביבה, גדלים. לא פעם המשתנה היחיד המבדיל בין כאלה שנפגעו והפכו לפוגעים לבין כאלה שנפגעו ולא הפכו לפוגעים הוא הימצאותה של דמות מיטיבה בסביבתם לאחר הפגיעה.

נעבור לקליניקה. מה קורה לנו מול ה"ארנווז", מול ה"תוקבן", זה שנפגע וגם פגע?
מול ה"תוקבן" בהיותו קורבן אנו חשים: אמפאתיה, הזדהות עם הכאב שחש בעקבות האירועים הקשים שעבר, עם הבושה וההשפלה שהרגיש ועם חרדת הכיליון שעולה במצב של אונס ופגיעה מינית. אנו  מנסים, תוך כדי שאנו מרגישים את התחושות והרגשות שהוא מניח בתוכנו, לתת מילים לאותם תחושות ורגשות שהוא עצמו מתקשה לתת להם מילים. במילים אחרות, אנו משתדלים להיות אותו מְכל מתמיר הדומה מאוד למה שהאם עושה עבור תינוקה.

מול ה"תוקבן" בהיותו תוקפן אנו חשים דחייה וזעם ביקורתי רב. המטופל מפקיד אצלנו לא את כאבו, אלא את שנאתו והרסנותו, את נקמנותו ואת החרדה לפגוע באחר, חרדה שאיתה הוא לא יכול להיפגש, שכן אילו היה יכול, לא היה עושה את מה שעשה.

אנו מתקשים יותר להכיל, להבין ולהתמיר את הרגשות העולים מול הצד הפוגע שבאדם. הפגיעה מנוגדת לשכל הישר: "אם פגעו בך," אנו רוצים לומר, " ואתה יודע כמה זה נורא, מדוע עוללת את זה לאחרים?"

"לא יכולת יותר להרגיש חלש."

"עשית מה שידעת שעושים כשרוצים להרגיש חזקים, או בכלל להרגיש משהו."

"השפילו אותך ונקמה הייתה הדרך היחידה שדרכה יכולת להרגיש איזשהו ערך."

אנו חוששים גם כי מתן הסבר לפגיעה יהיה בבחינת לגיטימציה למעשה. אנו חוששים שההסבר שלנו ייתן הכשר לפעולה אלימה ויצדיק אותה כביכול.

"לא היה לך בפנים משהו שירגיע אותך ושיעצור אותך, לא הייתה יד מנחמת או מחבקת שתרגיע אותך."

בשני המקרים, גם כאשר עובדים רק עם קורבנות או רק עם תוקפים, התחושות המאפיינות את האדם שמולנו ושאותן הוא מפקיד אצלנו באמצעות מנגנון ההזדהות ההשלכתית הן אבן הנגף שאיתה עלינו להתמודד. בשני המקרים לתחושות ולרגשות שאנו חשים יש פוטנציאל טראומטי עבורנו.

באיזה מובן קיים פוטנציאל טראומטי עבור המטפל בעבודה עם תחושות ורגשות אלו? באמרי טראומה של המטפל אני מתכוון למצב של ריסוק או סידוק המכל והפסקת היכולת לחשוב מול המטופל. הטראומה מקבילה למצבו של התינוק אשר מוצף בחרדות או ברגשות אחרים ושאמו אינה עושה את מלאכת ההכלה עבורו. במקרה זה יציף הרגש את התינוק וישתק את יכולתו לחשוב, יכולת שנמצאת בהתפתחות בשלבים אלו. כדי להגן על עצמו ממצב זה של הצפה רגשית:

  1. התינוק ינתק את עצמו מרגשותיו ויפסיק לחוש אותם; אז נמצא תינוק אפאתי מרוחק ומנותק.
  2. הוא ינסה לפלוט, להקיא ולצרוח אותם החוצה ממנו והלאה; אז נמצא את שלל בעיות האכילה, הבכי הבלתי פוסק, בעיות השינה וכן הלאה.
  3. או: יגן על עצמו באמצעות פעילות מוטורית מאומצת שנועדה לפרוק את הרגש, ואז נמצא לפעמים את התינוק שמתפתח מהר מאוד לשביעות רצונם של הוריו. ייווצר ארגון של עצמי מזויף.

דברים דומים יקרו גם למטפל אשר הרגשות הנובעים מהפגישה שלו עם המטופל מציפים אותו עד שהוא אינו יכול להכילם. הוא יכול:

  1. להתנתק מהרגש: אז נמצא עבודה שהיא טיפולית טכנית בעלת קווים התנהגותיים קוגניטיביים, ללא עבודה עם הרגשות העזים והעמוקים שחש המטופל. עבודה זאת תהיה מאופיינת בקשיחות מתודית, הימנעות מרגשות וכן פעמים רבות, תחושה של תהליך שקרי ומזויף.
  2. המטפל יכול לחוש מחושים פסיכוסומאטיים שונים במחיצת המטופל.
  3. המטפל יכול גם ליצור פיצול קבוע אצל עצמו ולהפוך להיות חד-ממדי וחד-רגשי מול המטופל. לרחם עליו תוך התנתקות מהצדדים האלימים שבו, או לשנוא אותו תוך התנתקות מהצדדים הפגועים שבו.

עד כה עסקתי בפוטנציאל הטראומטי שמאפיין את העבודה עם אדם שהוא רק נפגע או רק פוגע. עכשיו ברצוני להגדיר את הפוטנציאל הטראומטי הייחודי המאפיין את העבודה עם אדם שגם נפגע וגם פגע:

  1. האירוע הראשון בעל הפוטנציאל הטראומטי הוא פשוט המעבר מהיות מול קורבן להיות מול תוקפן. פעמים רבות המעבר נעשה במהירות מבלי שהיינו מוכנים אליו, ומכיל בתוכו את האיכויות של הפגיעה המינית שעבר המטופל. כך לדוגמה, לקראת סוף פגישה טיפולית עם נפגע הוא התכוון לצאת ו"על הדלת" אמר לי: "דרך אגב, גם פגעתי, אבל נדבר על זה בפגישה הבאה". הוא אמר זאת ויצא מהחדר, מותיר אותי ללא מילים והמום. דוגמה נוספת היא של מטופל שהגיע כנפגע, אך ידעתי מדבריו בשיחות האינטייק, שגם פגע. ההלם שחשתי היה כשנודע לי כי פגע במספר רב של ילדים. ההלם לא היה קשור בידיעה שפגע אלא התנקז דווקא לכמות הילדים שפגע בהם. הפוטנציאל הטראומטי במקרים האלה נעוץ בצורך המהיר בשינוי סכמות החשיבה, מנפגע לפוגע, בגורם ההפתעה וההלם הכרוך בגילוי הידיעה, ובמעבר הרגשי הקשה שעלינו לעשות מול המטופל. אני רוצה שנחזור ל"ארנווז" ולרגע שבו ראינו לראשונה כי מדובר גם בארנב או גם בברווז, לרגע של הגילוי של ה – "אה!!", ולעוצמה הקשורה בו.
  2. הפוטנציאל הטראומטי הנוסף הקשור למעבר מנפגע לפוגע קשור גם הוא להזדהויות שלנו. כאשר המטופל מספר על פגיעתו ואנו אמפאתיים אליו, אנו נמצאים איתו בנעליו. אם באותו רגע הוא ממשיך ומספר כי גם פגע באחר ואנו עדיין שבויים בהזדהות עם הצד הנפגע שבו, אזי נמצא את עצמנו בעמדת הקורבן מול תוקפן – התחושה היא שבשיא ההזדהות עם החלקים הפגיעים של המטופל אנו חשופים לפגיעה פתאומית מצד החלק הפוגעני שבו. לדוגמה: מטופל שסיפר כיצד הושפל על ידי חבריו ללימודים והרגיש תחושות נוראיות של אפסות והשפלה, ואז כשהגיע לביתו ליטף את אחותו הקטנה במקומות אינטימיים. באותו רגע, ההזדהות שהייתה עם הילד המושפל הופכת להיות הזדהות עם הילדה הנפגעת והכאב מכה בנו. המעבר מקצה אחד של החוויה לחוויה ההפוכה לה מזעזע אותנו, סודק את המכל שלנו ומאתגר את יכולת ההכלה שלנו.
  3. הפוטנציאל הטראומטי קיים גם כאשר אנו מנסים להתייחס לצד אחד של המטופל ומרגישים כי אנו מזניחים או שומטים את הצד השני. אם אמרנו משהו המכיל ומבין את המטופל בהיותו נפגע, כאילו שכחנו או נתנו לגיטימציה לצד הפוגע, ואם  אמרנו אמירה ישירה ומעמתת המתייחסת לצד הפוגע, כאילו השארנו את הצד הנפגע זנוח, ובעצם כאילו פגענו בו. הזדהויות צולבות אלו משאירות את המטפל חסר אונים ומשותק. כל מה שנאמר יהיה לא בסדר כלפי אחד הצדדים ובעצם אין ביכולתנו להתייחס לאף אחד מהם. היכולת לתפקד, לפעול, לעזור, או לתקשר, נשללת מאיתנו במצבים אלה.
    התסכול הגודש את המערכת הנפשית של המטפל במצב הזה הוא רב ומאיים.
  4. כפי שכבר די ברור מהדברים עד כה, על המטפל להחזיק בתוכו עמדה של גם וגם. עמדה זאת רואה בד בבד את התוקפן ואת הקורבן, את הארנב והברווז בו-זמנית, ובעצם לא רואה אף אחד מהם בנפרד אלא את ה"ארנווז" שהוא שילוב של שניהם, אבל גם לא אף אחד מהם, אלא משהו שלישי חדש. בלשון קלייניאנית אפשר לקרוא לעמדה הזאת העמדה הדפרסיבית. הקושי הרב בהחזקת העמדה הזאת והפוטנציאל הטראומטי שלה הוא בכך שעלינו לשאת את החרדה, שגם בנו כמו במטופל יש את ה"גם וגם" – גם חולשה וקושי ופגיעות, וגם פוטנציאל הרסני, שנאה וזעם. החרדות הקוטביות שעלינו להחזיק הן החרדה מפני פגיעה בנו, ובו בזמן גם החרדה מפני ההרסנות שקיימת בתוכנו. השחיקה הרבה שבהחזקת שתי העמדות והקושי להכיל את שתי העמדות הללו הם בעלי פוטנציאל טראומטי עבורנו כמטפלים.

wabi sabi

במהלך חיפושיי אחר מטאפורות והמחשות לנושא המכל הסדוק נזכרתי בגיליון של כתב העת "סטודיו" שעסק באמנות יפנית. שם נתקלתי במכלים, קערות, כדים וכוסות, שחלק מהאסתטיקה שלהם הייתה העובדה שהם אינם מושלמים אלא פגומים וסדוקים. מצאתי את עצמי מבלה מול המסך בלימוד על טכניקות שונות של חימום כלי קרמיקה וגיליתי כי היפנים השתמשו לפעמים בשינויים אקראיים של טמפרטורות החימום של הכלים וכן בזמנים שונים של השארת הכלים בתנור, לצורך הקשחתם. אפשר לומר שהקדר היפני העביר את הכלים סוג של טראומה. האקראיות הטראומטית הזאת יצרה כלים שאינם מושלמים, לא בצורתם ולא בעמידותם – מכלים סדוקים. לאחר מכן קראתי על האסתטיקה הזאת הנקראת וואבי סאבי בספר שתורגם לעברית הנקרא: "וואבי-סאבי: לאמנים, למעצבים, למשוררים ולפילוסופים" את הדברים הבאים, שבעיניי רלוונטיים מאוד גם למטפלים:

"אובייקטים אלו נושאים על גופם צלקות ממגע השמש, הרוח, הגשם, החום והקור אשר מתבטאות באיבוד צבע, בחלודה, בכתמים, בעיוות צורה, בהתכווצות, בהצטמקות ובהיסדקות. החתכים, השבבים, המכות, הצלקות, השקעים הקילופים ושאר סימני השחיקה שלהם הם עדות לשימוש שנעשה בהם בעבר לטובה או לרעה. אף שדברי הוואבי סאבי עשויים להיות על סף אי-התגשמות (או על סף התגשמות) דהויים, שבירים או מיובשים מאד – הם עדיין בעלי אופי יציב וחזק".

containers680

אני מציע להתייחס לנפשנו באופן דומה: יכולות ההכלה שלנו אמנם נסדקות לפעמים והמכל מקבל צורה משונה ולפעמים אף נשבר, אבל אין זה אומר שהוא לא יפה, לא טוב, לא ראוי, ולא יציב; זה אומר שיש בו גם וגם בדיוק כמו שיש במטופלינו. גם המכל הסדוק שלנו הוא סוג מסוים של "ארנווז", והיכולת לקבל את פגימותו, עליבותו וחסרונותיו, לכאוב אותם ולהתאבל עליהם, יכולה לעזור לנו לפתח את היכולות האלה אצל מטופלינו. ואם יכאבו את שקרה להם, הסיכוי שיפגעו בעצמם או באחרים יקטן ובכך נוכל לשמור עליהם ועל הסובבים אותם מעצמם.

כדי לענות על השאלה כיצד עלינו לפתח את העמדה המכילה כלפי ה"גם וגם" שבנו כדי שנוכל ליצור את האינטגרציה בין שני החלקים האלה אצל המטופלים שלנו, איעזר באנקדוטה:

בשאלון שבו נשאלו אנשי טיפול בדבר הפעולות שהם נוקטים כדי לא להישחק עקב טראומטיזציה משנית, נמצא הטיפול האישי שלהם במקום די נמוך. כאשר נשאלו על כך אמרו המטפלים כי הם אינם מאמינים כל כך בכלי הזה – הוא לא טוב כל כך…

היכולת להיעזר בטיפול ובהדרכה, לראות את פגימותו של כלי טיפולי כזה או אחר ודרכו את פגימותנו ועדיין להיעזר בו, היא היכולת לראות גם במסגרת הטיפול סוג של מכל סדוק, ארנווזי כזה. היכולת להיעזר בכלי הזה למרות ועל אף פגימותו היא יכולת נרכשת ומתפתחת אשר באמצעותה אנו עוזרים לעצמנו בעבודתנו עם מטופלים קשים אלה.