סוגיות ייחודיות בעבודה טיפולית עם קבוצת גברים שעברו תקיפה מינית

שם: רן לוי

מקצוע: עובד סוציאלי (M.S.W), מנחה ומטפל קבוצתי.

תפקיד: עובד סוציאלי פסיכיאטרי במחלקה הפסיכיאטרית בבית החולים איכילוב, מנחה קבוצות במרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, קליניקה פרטית.

סוגיות ייחודיות בעבודה טיפולית עם קבוצת גברים שעברו תקיפה מינית

המאמר מתאר סוגיות טיפוליות בעבודה קבוצתית עם גברים נפגעי תקיפה מינית. אחד מכל שבעה גברים עובר תקיפה מינית במהלך חייו. גברים שעברו תקיפה מינית כמעט ולא זוכים להתייחסות טיפולית. מקורות הידע המקצועי בתחום מועטים מאד. אשמה, בושה וטאבואים חברתיים מונעים מהגברים להכיר בכך שעברו פגיעה מינית ולבקש עזרה נפשית. קבוצות אלו הנן היחידות מסוגן בארץ ופועלות במסגרת מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.

הפרספקטיבה הטיפולית הנסקרת הינה טיפול קבוצתי באוריינטציה פסיכודינאמית – פמיניסטית. שלוב הגישות מאפשר ראיית עולם חברתית פמיניסטית, הרואה באונס אקט של כוח ולא של מין ורגישה לקשיים החברתיים של הנפגע, יחד עם הגישה הפסיכודנאמית בקבוצות המתייחסת לתהליכים תוך אישיים וללא מודע בקבוצה.

במאמר זה מתוארות שתי קבוצות שהתקיימו אחת אחרי השנייה. פרמטרים כגון גודל הקבוצה, סוג הפגיעה, הראיון המקדים ומשך הקבוצה נסקרים, ומתואר הרציונל שהביא לבחירות שנעשו בקבוצות אלו.

המאמר מתאר נקודות ייחודיות לעבודה עם נפגעים: הקבוצה כסביבה מאיימת, שיתוף בסיפור הפגיעה, אינטימיות לעומת מיניות בקבוצה, תפיסת הגבריות בקבוצה, נפגעים שפגעו, השפעת הג'נדר של המנחים על הקבוצה. כל אחת מהנקודות מתוארת בעזרת רקע תיאורטי ודוגמאות מחיי הקבוצה.

Issues in therapeutic group for sexually abused man.

This article describes the work with sexually abuse male group. One out of seven man has been a victim of sexual abuse. There is not much of a professional knowledge in the area of sexual abuse of man. Guilt and shame and taboos stop man for asking for mental help.

The therapeutic perspective we use working with the group was a combination of a psychodynamic point of view on the group process and a feminist perspective that underline the power relation in society.

In the article we describe two short-term groups. Parameters like the number of clients in the group and the kind of abuse that happened to them, the interview we made with each one before the beginning of the group that are sown.

The article show some exclusive points in working with male victims: the group as an dreadful place, sharing the story of the abuse, intimacy Vs sexuality in the group, the gender identity of the man in the group, victims who abuse others and the influence of the co-coordinators gender on the group.

סוגיות ייחודיות בעבודה טיפולית עם קבוצת גברים שעברו תקיפה מינית

רן לוי

(תודה לתמר קרוק שותפתי להנחיית הקבוצה ולתמר אלעד על הדרכתה המסורה)

הקדמה

עם המהפכה הפמיניסטית עלה אל תודעת הציבור הרחב וגופי הטיפול היקף תופעת הפגיעה המינית בנשים (Chodorow, 1978, Gilligan, 1982  ) . כעבור מספר עשורים החלו להגיע לתודעה החברתית גם דיווחים על אונס של גברים ונערים. ניתן לומר כי התרת הסוד ונתינת זכות הדבור לנשים הנפגעות סלל את הדרך גם לקולם של הגברים הנפגעים. גברים, שעקב הטאבו החברתי, רגשות הבושה וההשפלה וחוסר היכולת החברתית להכליל את עניין האונס בדימוי הגבר הסטראוטיפי, נשארו אילמים (Crowder, 1993 ,Frosh, 1992).

במאמר זה ברצוננו להציג נושאים מרכזיים הנגזרות מהעבודה הקבוצתית הטיפולית באוריינטציה פסיכודינאמית פמיניסטית עם גברים נפגעי תקיפה מינית. נקודות הדיון נבחרו בשל ייחודן והיותן ציוני דרך בחיבור הצירים: קבוצה טיפולית, תקיפה מינית, גברים וגבריות. לפני תיאור הנקודות הרלוונטיות נסקור את הרקע לנושא התקיפה המינית של גברים יחד עם תיאור הקבוצות הנסקרות והאוריינטציה הטיפולית שנבחרה. עקב ייחודיות הנושא ומעט האינפורמציה עליו, נסכם במספר נקודות דיון העולות מתוך העבודה הטיפולית שנעשתה.

אונס גברים – רקע

אונס גברים, נערים וילדים הינו תחום חקירה חדש יחסית,  ועדיין קיים מחסור ניכר במחקרים ובספרות פסיכולוגית ופסיכואנליטית הקשורה לנושא. המחקרים שכן נעשו בתחום, מראים על כך שבין שלושה לששה עשר אחוזים מאוכלוסיית הגברים עברה תקיפה מינית (Briere, Evans, Runtz & Wall, 1988; Genuis, Thomlison & Bagley, 1991; Kercher & McShane, 1984; Risin & Koss, 1987). גם אם נקבל את מספר האחוזים הנמוך מבין שני המספרים, עדיין ניתן לאמר כי מדובר בתופעה רחבת היקף.

אונס, באשר הוא, מוגדר כאקט אלים שנעשה על ידי בעל כוח על חלש ממנו פיזית, רגשית או בכל דרך אחרת ((Cain, 1996.  גרטנר (Gartner, 1997) מחלק את  סוגי התקיפה המינית של גברים לשלושה:

מצבים הכוללים חדירה: כפיית יחסי מין אוראליים או אנאליים, החדרת איבר מין או איבר גוף או חפץ כלשהו לגופו של הנפגע.

מצבים הכוללים מגע פיסי שאינו נאות: כפיית אוננות לתוקף או לנפגע, ליטופים באיבר המין או בשאר הגוף, נגיעה בגוף בתואנות שונות כגון בדיקה או רחצה שלו, וחיכוך גוף הנפגע בגוף הפוגע.

מצבים הכוללים פיתוי וגירוי שאינם כרוכים במגע: התערטלות מול קטין, חשיפת גופו של קטין וצפייה משותפת בחומר פורנוגראפי. מצבים אלה קשים יותר לאיתור וכמעט שלא ידווחו על ידי הנפגע מכיוון שלא נתפשים כפגיעה, וזאת למרות שהשפעתם על הנפש עשויה להיות גדולה ופוגעת.

ראוי לציין כי אספקטים רבים של השפעות אונס גברים על נפגעים, דומים לאלה המתקיימים בקרב נפגעות אונס נשים (Green, 1997).

בין ההשפעות של אונס גברים ניתן למצוא מגוון רחב של סימפטומים. עפ"י סקירות ספרות מקיפות שערכו פינקלהור (1990) וקנדול-טאקט ואחרים (1993) דומה שאין, או קשה למצוא, דפוס סימפטומים יחיד המאפיין את הילדים והבוגרים שעברו התעללות מינית. פרמטרים כגון גיל הנפגע, הקשר בין הנפגע לפוגע, אישיות הנפגע, הרקע המשפחתי והרגשי שלו, אופן הפגיעה, משכה והזמן בין הפגיעה לחשיפת הסוד משפיעים על המצוקה והסימפטומים מהם יסבול הנפגע.

בין שאר הסימפטומים, ניתן למצוא אצל ילדים שעברו תקיפה מינית: דיכאון, תוקפנות ועוינות, התנהגות מינית בלתי-הולמת, פחד וחרדה חברתית יחד עם בעיות התנהגות בביה"ס וקשיים בלימודים (Bolton et al. 1989; Cain 1996; Damon et al. 1987; Kendall-Tackett et al. 1993; Kempe & Kempe 1984; Kitchur & Bell 1989). עוד מצאו כי אצל ילדים שעברו פגיעה מינית, ישנה נטייה להתנהגות היפראקטיבית,  שינויים בדפוסי השינה ו/או בהרגלים אחרים, רגרסיה בהתנהגות, ביעותים, הרטבה, מצבי רוח ירודים, התנהגות אלימה כלפי אחרים וכלפי בעלי חיים. קנדול-טאקט ואחרים (Kendall-Tackett et al 1993) מצאו עוד כי הסתגרות מפני החברה, הערכה עצמית נמוכה ותלונות סומאטיות הן בעיות נפוצות בקרב ילדים שעברו התעללות.

אצל מבוגרים, ניתן למצוא סימפטומים דומים או החרפה של הסימפטומים הנ"ל לכדי הפרעות אישיות שונות (בר גיורא 2001). כמו כן ניתן למצוא אצל נפגעים בוגרים הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD), דיכאון, דיסוציאציה, קושי בבניית מערכות יחסים ואמון, יחד עם תפקוד מיני לקוי ונטייה לשימוש בסמים (Hopper 1997b; Kempe & Kempe 1984). רייכרט (Reichert 1994) וסטארקי (Sturkie 1983) מדגישים אף הם את החוויה הגופנית: מיגרנות, כאבי בטן, בעיות בקיום יחסי מין ודימוי עצמי גופני נמוך, המתעוררים בעקבות הפגיעה המינית.

טיפול קבוצתי בנפגעי תקיפה מינית

סוג הטיפול המומלץ עבור גברים נפגעים הינו שילוב של פסיכותרפיה וטיפול קבוצתי (Celano, 1996). על פי רנקן (1989) קבוצות מועילות מאד בהתמודדות עם הסימפטומים השונים הקשורים לתקיפה מינית. דווח כי בעקבות עבודה קבוצתית הורגשה הפחתה בסימפטומים הקשורים לאספקטים פוסט טראומטיים, לדיכאון ולדמוי העצמי של הנפגעים. כותבים רבים מציינים את החשיבות של היציאה מן הבדידות למצב שבו רואה הנפגע כי עוד גברים חווים תחושות דומות לשלו, סובלים מבעיות דומות ונאבקים ביום יום עם קשיים חברתיים כשלו  (Damon et al., 1987; Nelki & Watters, 1989).

כמה מחברים מציגים מודלים מפורטים לטיפול קבוצתי ספציפי בפגיעה מינית, אולם המודלים הקיימים מתייחסים בעיקר לנשים נפגעות ולא לגברים (Kitchur & Bell 1989; Nelki & Watters 1989; Reichert 1994; Sturkie 1983). מחברים אלה מדגישים מספר יעדים חשובים בטיפול הקבוצתי:

• לספק סביבה בטוחה לעיבוד הרגשות, החוויות והתחושות הקשורות לאירוע או לסדרת האירועים הטראומטיים.
• להקטין את הבידוד החברתי, הבושה והסטיגמטיזציה שחש הנפגע.
• להגביר את האסרטיביות  על מנת למנוע התעללות חוזרת.
• לזהות, לבטא וליישב את התחושות כלפי המתעלל, ההורים והעצמי.
• לספק יכולת הפרדה בין מין לאינטימיות.
• לחזק את ההערכה העצמית.
• לעזור בברור קשיים לגבי הזהות המינית של הנפגע.

יעדים אלו אומצו על ידינו כמטרות טיפוליות עבור הקבוצות הנסקרות במאמר זה.

גישה טיפולית רווחת ממליצה על טיפול קבוצתי ממוקד בזמן (16-8 מפגשים). לכל מפגש נושא ספציפי הקשור לתקיפה המינית ולהתמודדות איתה (Sturkie, 1983; Zamanian & Adams, 1997). מטפלים בגישה זו ממליצים גם על קבוצות הומוגניות מבחינת מגדר המשתתפים, גילם וסוג הפגיעה שעברו.

אוריינטציה טיפולית פסיכודינאמית – פמיניסטית

על מנחי קבוצות העובדים עם נפגעי תקיפה מינית להיות בעלי הכשרה בהנחיית קבוצות וידע הקשור לטיפול בגילוי עריות ותקיפה מינית, כמו גם בהשפעות התסמונת הפוסט טראומטית על נפגעים. עליהם להבין באופן מיוחד את השפעת הדינאמיקה המשפחתית על תהליכים בין אישיים (Courtois, 1988). על הנאמר ניתן להוסיף כי חשוב מאד שלמנחים תהיה רגישות חברתית וניסיון בזיהוי מנגנוני חיברות הבאים לידי ביטוי בהתנהגות הגברים בקבוצה, בשיח גברי ובהשפעת הנורמות החברתיות על הגבר הנפגע (רייל, 1997 ; Sharpe, 2001).

החשיבה הפסיכודינאמית – פמיניסטית על קבוצות, מאפשרת שימוש בשתי הדיספלינות התיאורטיות באופן בו האחת מחזקת את השנייה ואינה סותרת אותה. מן הדיספלינה הפסכודינאמית שאבנו את המבט על הקבוצה כשלם (ביון, 1992), והבנו את התבטאות כל אחד מן הפרטים בקבוצה, הן ברמה הסובייקטיבית (ביטוי לקול אינדיבידואלי) והן ברמה הקולקטיבית (כקולה של הקבוצה כולה). עוד חשבנו את יחסי ההעברה בקבוצה כמגלמים יחסי אובייקט מופנים של דמויות הוריות. עקרון נוסף המאפיין את העבודה הפסיכודינאמית האנליטית אשר שימש אותנו, הינו התייחסות ועבודה על הסיטואציה כפי שהיא מתרחשת ב"כאן ועכשיו" הקבוצתי (ביון 1992).

מן הפרקטיקה הפמיניסטית למדנו לאמץ את המבט החברתי המתמקד בהשפעת המרחב הציבורי בעיצוב דמותו של הגבר (רייל, 2001). נשאנו בתוכנו את הקושי של הגברים, חברי הקבוצה, בביטוי רגשי ואת הצורך ב'ביטוי פעולה' acting-out)) .(Kaufman, 1995)  את צורת ביטוי זו לא ראינו כמייצגת פתולוגיה של הפרט, אלא כהפנמה של מנגנוני חיברות המוטבעים בגברים. כך יכולנו לראות את הנטייה לאינטלקטואליזציה מחד וסיפור מפורט, טכני ועקר רגשית של הפגיעה מאידך, ולהבינם לא רק כאופני התנגדות אלא כדרך ביטוי מקובלת בין גברים (Rowan 1997). הבנה זו אפשרה לנו להימנע משיפוטיות כלפי המשתתפים. כמו כן ביטויים של כעס וזעם לא הובנו כפתולוגיים בהכרח, אלא כדרך הבעה לגיטימית, בהתחשב בטראומה שעברו חברי הקבוצה. זווית הראיה החברתית היוותה חלק מתוכן פירוש התהליכים הקבוצתיים, וזאת לעומת דגש מופחת על עבודה מול סמכות המנחה וייצוגה הפנימי אצל המשתתף. השפעת הפגיעה על הדימוי העצמי של הגברים מהווה חלק חשוב בעיבוד ההשלכות של התקיפה המינית, והזווית החברתית המגדרית אפשרה לעבוד עם תכנים אלו, כפי שנראה בהמשך.

תיאור הקבוצות

במאמר זה ברצוננו להציג שתי קבוצות טיפוליות שהתקיימו במסגרת "מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית". הקבוצות הוגדרו כ"קבוצה טיפולית באוריינטציה פסיכודינאמית פמיניסטית קצרת מועד לנפגעי תקיפה מינית".  הבחירה בקבוצה קצרת מועד נובע מתוך המתווה הקיים במרכז הסיוע לגבי קבוצות של נשים (שני אדום, טרם פורסם). המודל התלת שלבי שפותח במרכז הסיוע, כולל שלוש סדרות של 15 מפגשים בני שעתיים כל אחד, במסגרת קבוצה סגורה המונה בין חמש לעשר משתתפות, ביחידה המורכבת משתי מנחות וצופה רשמת. בתום סדרת 15 המפגשים, בוחרת כל משתתפת האם ברצונה להמשיך לסדרה הבאה. הטיפול ממוקד ומכוון מטרה, כאשר תוכנו של כל שלב נקבע בהתאם לשלב ההתפתחותי של הקבוצה. המודל מבוסס בין השאר על שלבי ההחלמה שתארה הרמן (2002): השלב הראשוני – שלב סיפור הפגיעה, השלב השני – שלב עיבוד הפגיעה, והשלב השלישי – שלב החיבור מחדש.

הקבוצה הראשונה שקיימנו מנתה 16 מפגשים, ומשנסתיימה, התקיימה קבוצה נוספת שמנתה 23 מפגשים. העובדה כי הקבוצה השנייה מנתה מספר מפגשים רב יותר מהקבוצה הראשונה (23 לעומת 16) נבעה מתוך ניסיון ליישם מסקנות שהוסקו בסיום עיבוד התהליך הקבוצתי הראשון; אחת המסקנות הייתה כי נדרש משך זמן רב יותר לשם עבודה יעילה בקבוצת גברים. עוד חשוב להדגיש כי ניסיון זה לקיים שתי קבוצות ברצף הינו מודל הפועל מזה זמן כאשר מדובר בקבוצות הנשים, אך זאת הפעם הראשונה שמתקיימת קבוצת נפגעים שנייה מיד לאחר שקבוצה ראשונה מסתיימת.

במאמר זה לא נתייחס להשוואה בין הקבוצה הראשונה לשנייה. השוואה כזאת יכולה להאיר ולהדגיש את העובדה הידועה כי מלבד נושא הקבוצה, קיימת גם התרבות הקבוצתית (ביון, 1992), כפי שמלבד הפגיעה המינית קיימת תמיד האישיות הספציפית של הנפגע. השוואה בין התרבויות השונות של כל קבוצה הינה מלמדת וחשובה אך מדגישה פחות את ייחודיות הקבוצה כקבוצת נפגעים. העדר ההשוואה נובעת מתוך מטרתנו להציג את המאפיין והמיוחד לקבוצות נפגעים – גברים, ופחות את השונה וההטרוגני שתמיד קיים בין קבוצה לקבוצה.

גיל הפונים נע בין 21 ל 55 , כאשר רוב הפונים בשנות השלושים לחייהם. בקבוצה הראשונה לקחו חלק שבעה משתתפים (זהות מינית: שני הומוסקסואלים וחמישה הטרוסקסואלים). בקבוצה השנייה השתתפו חמישה, אחד עזב לאחר שני מפגשים ואחד נוסף לאחר מכן (זהות מינית: שני הומוסקסואלים, שני הטרוסקסואלים ואדם אחד שלא תאר משיכה לגברים או נשים). שני משתתפים בלבד מתוך חברי הקבוצה הראשונה המשיכו לקבוצה השנייה.

הפונים לקבוצה הגיעו בכוחות עצמם או הופנו ממסגרות שונות על ידי אנשי טיפול. דרך ההפניה המקובלת ביותר הייתה דרך שיחת סיוע למוקד התמיכה הטלפוני של מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א. נקודה זו מצוינת בכדי לחזור ולהדגיש את החשיבות של קו סיוע זה בעזרה לנפגעים, בהיותו מגשר חשוב מן האנונימיות והבדידות שחש הנפגע לחווית הנראות והתמיכה שבקבוצה.

מיון המשתתפים

האינטייק הראשוני נעשה על ידי רכזת קבוצות במרכז הסיוע, אשר העבירה למנחים את המידע  ואת דף האינטייק. כל משתתף עבר ראיון מקדים על ידי שני המנחים. תוכן הראיון כלל בדיקת סיבת הפניה, מסוגלות לטיפול קבוצתי, רקע התפתחותי, אופן ההתמודדות עם הפגיעה, קיום סביבה תומכת  ומידת עיבוד החומר הטראומתי. קריטריונים כגון סוג הפגיעה וגיל המשתתפים אשר עשויים להוות קטגוריות ממיינות לא נלקחו בחשבון עקב מידה מועטת יחסית של פונים והשערה כי הקבוצה יכולה להיתרם מעצם קיומה ההטרוגני. משתתפים שנמצאו לא מתאימים לטיפול קבוצתי הופנו לטיפול אחר.

כללי השתתפות

כתנאי הכרחי להשתתפות בקבוצה, הועמדה הדרישה כי המשתתפים יקבלו גם פסיכותרפיה פרטנית (אצל מטפל בלתי תלוי בקבוצה). המטרה בכך היא לאפשר רשת תמיכה נרחבת לעיבוד התכנים העולים בקבוצה ועיבוד החומר במסגרת אישית (Sharpe et al. 2001) . מטופלים שהתקשו במציאת מטפל או בכניסה לטיפול מכל סיבה שהיא נעזרו בקבוצה הן כסיבה והן כתמיכה להתחלת טיפול פרטני. חלק מהנפגעים נמצאו בטיפול תרופתי ובמעקב פסיכיאטרי. בקבוצות לא השתתפו מטופלים בעלי עבר של אשפוז פסיכיאטרי.

מלבד זאת, נדרש מן המשתתפים להתמיד ולהגיע לכל הפגישות ולהודיע על ביטול הגעה. הומלץ מאד שלא להיפגש לאחר הקבוצה ולא ליצור אינטראקציות מחוץ לזמן הפגישה. מטרת  הוראה זאת הינה להגן על הפונים לקבוצה מפני עיבוד חוויות שלא בנוכחות ואחריות המנחים והקבוצה, כמו גם מתוך הכרות עם הקושי של הנפגעים להכיל סיפורים אחרים בתחילת הדרך.

סוגיות משמעותיות בקבוצת נפגעים

בחרנו במספר סוגיות משמעותיות שעלו בקבוצות הנפגעים איתן עבדנו. מטרתנו במאמר זה אינה להביא סקירה התפתחותית של הקבוצות. התפתחות הקבוצות תאמה מודלים המוכרים בהתפתחות קבוצה MacKenzie, 1990) Yalom, 1983). סוגיות אלו נבחרו עקב ייחודן לקבוצות הנפגעים. לכל סוגיה צורפה סקירה ספרותית קצרה, דוגמאות מתוך הקבוצה וכן תפקיד הקבוצה באותו עניין ואופן ההתערבות הטיפולית, באם נדרשה. כל השמות המוזכרים בדוגמאות שונו והדמויות טושטשו בכדי לשמור על סודיות המשתתפים.

הקבוצה כסביבה מאיימת

כל סיטואציה קבוצתית נושאת בחובה פוטנציאל מאיים. קבוצת הגברים מאיימת על המשתתפים בה, אף  במידה רבה יותר ממקובל בקבוצות אחרות. אמון מוגדר כיכולתו של אדם לבטוח בקבוצה שלא תפגע בו ותנצל את חולשותיו ((Yalom, 1983. גרטנר (1997) טוען כי כל מטרת הטיפול בנפגעים הוא חידוש או יצירת היכולת לתת אמון שוב, לאחר שהאמון היסודי בזולת נפגע עקב הפגיעה המינית. כאשר האיום הקבוצתי רב, קשה להגיע למצב שבו תתאפשר בניית האמון בין החברים.

את האיום אפשר לחלק לשני חלקים. החלק הראשון משותף לקבוצת נפגעים ולקבוצות אחרות, זהו החלק העמום המפגיש את החברים עם תכנים אינטרה-פסיכיים הצפים ועולים בעמימות ובשקט הקיים בחדר (ביון 1992). החלק השני והייחודי לקבוצת נפגעים קשור בהיות החברים בקבוצה גברים היושבים יחד. העובדה כי גברים אלו נפגעו על ידי גברים, הופכת את החדר למקום מפחיד ומאיים עבור המשתתפים (רייל, 2001). לשם ההדגשה ניתן לציין כי בקבוצת תמיכה לנשים נפגעות יכולה להיווצר אשליית בטחון באמצעות פיצול בין מקום בטוח, קבוצת הטיפול (אותה מנחות נשים), למקום מאיים, שהוא העולם שמחוץ לקבוצה שבו יש גברים. בקבוצת הגברים יושבים נפגעים יחד עם פוגעים פוטנציאלים, עובדה שמעלה את האיום והרגשת חוסר הביטחון אצל הגברים.

דוגמא 1
מאיר, גבר צעיר, הססן וחרד ניסה לומר דבר מה באחד המפגשים הראשונים. הוא נבלם ונקטע על ידי משתתף אחר והשתתק עד סוף הפגישה. בפגישה הבאה פתח ואמר כי חשב שלא להגיע יותר למפגשי הקבוצה, כי האלימות בחדר מאיימת עליו. המשתתף הקוטע התנצל והביע את המשאלה המשותפת לשניהם כי בקבוצה יוכלו להרגיש בטחון ולפחד פחות.

דוגמא 2
אחד המשתתפים, ירון, גבר צעיר שעובדת פגיעתו נתגלתה לו לא מזמן, פנה למשתתף אחר בשאלה מדוע לא הכה את התוקף ומדוע אינו מכה אותו היום, שנים אחרי, כשהוא יכול. משתתף אחר מיהר ואמר כי אינו מסוגל להקשיב לאלימות הזאת ושעלינו להשתדל כאן לא לדבר בשפה אלימה.

דוגמאות אלו מראות על הצורך בביטחון ועל החשש מפגיעה בתוך הקבוצה. תפקיד המנחה, כאשר עולה החרדה מפני פגיעה בחדר, הוא לפרש חרדה זו וכן את המשאלה למקום בטוח ומוגן.

שיתוף בסיפור הפגיעה בקבוצה

רבות נכתב על חשיבות סיפור הפגיעה המינית בסביבה בטוחה ומקבלת (הרמן, 2001). סיפור הפגיעה משקף את יכולתו של הנפגע לשחזר את שעבר באופן אינטגרטיבי, במקום בטוח ומקבל, ולקבל את החיזוק, האוזן הקשבת והאמפתיה לה הוא זקוק. סיפור הפגיעה מפגיש את הנפגע עם רגשות של חוסר אונים, בושה, השפלה וחולשה. הפגישה עם רגשות אלו במקום בטוח יחסית, מאפשרת את עיבודו ויצירת שינוי דרמטי בנראטיב של הזיכרון הטראומטי.  עם תמורה זאת בזיכרון, באה הקלה של רבים מהסימפטומים.

חשוב לציין כי בנוסף לקושי לספר סיפור כה כואב ואינטימי, קיים הקושי לספר אותו בסביבה של גברים.

רייל (2002) מציין כי סביבה גברית נועדה לסיפור סיפורים מחזקי גבריות ולא כאלה המעמידים את גבריותם של הגברים בעיני עצמם בסימן שאלה. עוד הוא מוסיף כי הקושי לספר סיפור מביש בא בד בבד עם הקושי בשיתוף הרגשי המאפיין גברים, על אחת כמה וכמה גברים בקבוצה טיפולית.

סגנון הסיפור משתנה בין נפגע לנפגע; יש מי שיספרו עם אפקט רגשי תואם ויש מי שיספרו באופן דיסוציאטיבי ותוך ניתוק רגשי. חלק מהמשתתפים מסוגלים לספר כבר בפגישות הראשונות, וחלק לא יאזרו כוח לספר גם לאחר שהקבוצה נסתיימה. משתתפים מסוימים בחרו לתאר פעם אחר פעם את נסיבות התקיפה שעברו, על-מנת לנסות ולהרגיש יותר רגשות הקשורים בפגיעה. הקבוצה השתמשה באופן סיפור הסיפור כמדד להתקדמותו של אחד המשתתפים בתהליך טיפולי. כמו כן אפשר היה לחוש באמביוולנטיות של חברי הקבוצה הן לגבי הרצון להשמיע והן לגבי הרצון לשמוע את סיפורי הפגיעה השונים.

דוגמא 1
אחד המשתתפים שעבר פגיעה מינית מתמשכת, הביע קושי לספר מה עבר וכן את זהות התוקף. הקבוצה, בניסיון להתמודד עם העדר סיפור הפגיעה והחרדות שיצר העדר זה, כמו גם מתוך הצורך הקבוצתי בהדדיות ושיתוף, הפכה את המשתתף הסרבן לשעיר לעזאזל (Yalom, 1983), וכיוונה אליו את כעסה תוך שהיא דוחקת בו לספר. המשתתף חווה את הקבוצה כתוקפנית ופוגענית, האונסת אותו לספר מה שלא הרגיש כי הוא מסוגל. האפשרות לעבוד על תכנים אלו ב'כאן ועכשיו' הקבוצתי עזרה לחשוף את החרדה ממשמעותהשמעת סיפור התקיפה עבור נפגע זה. ההעמקה בסוגיה העלתה את פחדיו המרכזיים; האחד, שלא יאמינו לסיפור הפגיעה, והשני שחשיפת זהות התוקף תסכן את משפחתו.

אינטימיות לעומת מיניות בקבוצה

נראה כי הקבוצה עושה "סקסואליזציה של תקשורת "(communication) (Sharpe et al., 2001). ננסה להסביר פעולה זאת בעזרת דבריו של פרנצי. פרנצי, במאמרו משנת 1932 "בלבול השפות בין המבוגרים לילד. שפת הרוך ושפת התשוקה" (פרנצי, 2004), טען כי "מבוגרים מבלבלים בין משחקי הילדים לבין תשוקות של אדם שכבר הגיע לבשלות מינית, ונותנים לעצמם להיסחף למעשים מיניים מבלי לחשוב על התוצאות. מעשי אונס אמיתיים של ילדות שלא מכבר יצאו מתקופת הילדות הראשונה, יחסי מין בין נשים מבוגרות לבין ילדים קטנים, כמו גם מעשים מיניים בכפיה, בעלי אופי הומוסקסואלי, הנם מן השכיחים ביותר".

כל הגברים בקבוצות הנפגעים חוו את בלבול השפות בין שפת הילדות לשפת המבוגרים, בין שפת האינטימיות והקרבה לשפת התשוקה. על כן עמדה הסכנה כי תוכן אינטימי המדובר בקבוצה יצבע בצבעים מיניים, שיעלו מיד את חרדת הפגיעה של המשתתפים ויעקרו את האינטימיות מתוכן. המעברים בין ניסיון לאינטימיות וקירבה להרגשת פיתוי, חודרנות וכפיה, התרחש פעם אחר פעם. רק באמצעות התייחסות ישירה אליו וברור כוונת המשתתפים, ניתן היה לעבדו ולאפשר לראשונה למשתתפים הנפגעים את ההתמודדות עם בלבול השפות.

דוגמא 1
בעיצומה של שיחה ערה אמר אחד המשתתפים למשתתף אחר כי הוא "רוצה לשים את האצבע" על משפט מתוך דברים שאמר קודם לכן. המשתתף השני הגיב ואמר "אתה יכול לשים את האצבע עלי ואולי אני גם איהנה מזה". חברי הקבוצה צחקו במבוכה.

נראה כי הפרובוקציה בדבריו והמשמעות המינית של הדברים גרמה להחלפה בין שפת האינטימיות לשפת התשוקה ובכך עיקרה את האפשרות לקרבה אותנטית.

דוגמא 2
כאשר נתבקש אחד המשתתפים לספר ולהבהיר מספר פרטים הנוגעים לתקיפה שעבר, ענה שהוא מרגיש כי מפשיטים אותו ואינו מוכן לכך. כוונתם של הגברים שביקשו לדעת יותר בוררה, ונסתמנה כתמימה; הם אכן רצו להכירו יותר ולהשתתף עם חלקים נוספים בדבריו, ולא היה בכוונתם לכפות עליו התערטלות פומבית.

נראה כי הרגישות של המשתתף, שבסיסה טראומטי, גרמה לו לשמוע את הבקשה לשיתוף ופירוט כבקשה לחשיפה והתערטלות, דבר אשר איים עליו וגרם לו להסתגר מפני הקבוצה.

האוריינטציה המינית של הנפגעים

אחד הסימפטומים הבולטים, ממנו סובלים נפגעי תקיפה מינית, הינו קושי בהגדרת האוריינטציה המינית שלהם; האם הם נמשכים לגברים או לנשים (Scaece 1997 Mezey & King 2000, Romano & De-Luca 2001, ). נראה כי אקט התקיפה המינית של גברים, אשר נתפס כאקט הומוסקסואלי, גורם לבלבול באוריינטציה המינית. הגברים הנפגעים, בניסיון להסביר לעצמם את נסיבות האונס, חוששים כי "שידרו" משהו שגרם לתוקף לבחור בהם. שפיכה, זיקפה ואף גירוי מיני – תופעות פיזיולוגיות המתרחשות לעיתים בשעת אונס ואינן קשורות לרצון או הנאה מהאקט, גורמות גם הן לבלבול לגבי האוריינטציה המינית של הנפגע. לבטים לגבי האוריינטציה המינית מלווים בתחושות של בושה, אשמה וגועל כלפי המשיכה לגברים אחרים, בייחוד על רקע התקיפה.

חשוב לציין כי בשתי הקבוצות הנסקרות במאמר זה השתתפו גברים בעלי אוריינטציה מינית שונה; הטרוסקסואלים, הומוסקסואלים, בי-סקסואליים וא-מיניים. הקבוצה, בשלביה היותר מתקדמים, שימשה כמקום מוגן להעלאת לבטים לגבי האוריינטציה המינית של המשתתפים, ואפשרה את בירור הקשר בין התקיפה המינית לגיבוש אוריינטציה זו. השיקופים השונים בהם נתקל כל משתתף, אילצו אותו להתמודד עם שאלות אלו, והמרחב הקבוצתי המוגן אפשר פעולה לגיטימית והרת חשיבות זו.

דוגמא 1
אחד המשתתפים טען שהיה הומוסקסואל עוד לפני הפגיעה המינית שעבר, וכי הפגיעה גרמה לו להרגיש אשם על זהותו המינית. משתתף אחר ענה לו כי הוא אינו יודע אם יש קשר בין התקיפה לזהותו ההטרוסקסואלית אך שיתף לראשונה מול אחרים שלפני שנים בדק וניסה לקיים יחסי מין הומוסקסואלים. הוא נוכח לגלות כי אינו היחיד שקיים יחסי מין עם גברים מבלי שבחר לאחר מכן באורך חיים הומוסקסואלי. הקבוצה בדקה את הקשר בין הניסיונות המיניים עם גברים לבין האירועים הטראומתיים שעברו.

הקבוצה היוותה את קבוצת השותפים, ועבודת המנחים הייתה לאפשר את הבדיקה ההדדית לגבי הדומה והשונה בין המשתתפים בקבוצה, סביב שאלות הזהות שעלו.

תפיסת הגבריות של הנפגעים

התקיפה המינית נתפסת כטראומה, אירוע מציף המאיים על ההישרדות והאינטגרציה של העצמי ומלווה בחרדת כליון (הרמן 2001). אנו רואים כי הטראומה מערערת את תפיסת הסובייקט את עצמו, ומתוך כך מערערת את תפיסתו המגדרית. לאחר פגיעה מינית, מנגנון הפיצול והפרגמנטציה מתרחש שוב, על בסיס העיצוב הראשוני של הזהות המגדרית. מנגנון זה מופעל כהגנה על האני מפני חרדת הכיליון. הפיצול אינו פתולוגי, כי אם דרך התמודדות הכרחית בסיטואציה שאינה יכולה להיות נסבלת באופן אחר. הפיצול המתרחש הוא בין הפוגע, הנתפס כבעל הכוח, לבין הנפגע התופס עצמו כחסר כוח (Liem, 1992). על בסיס זה נוצר אצל הנפגע הפיצול בין רע לטוב, בין אקטיבי לפסיבי, בין מקרבן לקורבן וכן בין גבר לעומת לא-גבר. בקבוצה בא הדבר לידי ביטוי בעמדה קורבנית מתמשכת של כל המשתתפים, עמדה שבמהותה ההרגשה היא כי הם לא-גברים.

הנפגעים תיארו התרחקות מקבוצת הגברים (בחברה) לאחר האירוע הטראומטי שעברו, והחשיבו את הקבוצה הטיפולית כחברת הגברים היחידה שבה הרגישו נוח. ניתן להבין את התרחקותם מקבוצת הגברים בחברה בכך שהרגישו בושה על היותם גברים(Gender Shame)   ( Mendel, 1992). הגברים שעברו תקיפה מינית אינם רוצים להרגיש שהם חלק מאותה קבוצה שממנה יצא זה שתקף אותם, אוכלוסיה זאת תיתפס על ידם כפוגעת ואלימה  (Bruckner, & Johnson, 1987).

דוגמא 1
אחד המשתתפים שיתף ואמר כי התקיפה יכולה לגרום להזדהות עם התוקף או עם הקורבן: "אני מזדהה עם הקורבן והקורבן בחברה שלנו היא האישה לכן אני מזדהה עם נשים, עם הסבל שלהן ויותר מזה ההזדהות היא עם אישה מבוגרת. אני רואה איך מתייחסים לצעירה לעומת מבוגרת ואני חושב שאישה זקנה זה הקורבן של החברה ואני מאד מזדהה איתה". משתתף אחר אמר שהוא מזדהה עם "המקום של להיות קורבן בעבודה, שם אני מרגיש מנוצל". סבב ה"קורבנות" המשיך וכל אחד סיפר על מקומות בהם הרגיש קורבן.  המכנה המשותף לכולם היה שהרגשת הקורבנות התקשרה באופן אסוציאטיבי הן לנשיות והן לאי-גבריות.

הקבוצה היוותה, בהקשר זה, מקום בטוח שבו יכלו המשתתפים להביע את הסתייגותם מחברת הגברים ולתאר את בידודם החברתי בעקבות הפגיעה. הקבוצה היוותה גם מקום שבו אפשר לתרגל את היציאה מתוך בידוד חברתי זה בסביבה בטוחה יחסית.

נפגעים שפגעו

אחד מהנושאים הקונפליקטואליים ומעוררי הקושי הגדולים ביותר הוא העובדה כי חלק מהנפגעים תקפו בעצמם. הנפגע יכול להזדהות עם עמדת הקורבן, עם עמדת המציל או עם עמדת התוקפן Crowder 1993)). בעוד אצל נשים הנטייה הקיימת היא להזדהות עם הקורבן (Van der Kolk, 1987), נמצאה אצל חלק מהגברים הזדהות עם התוקפן, כדרך התמודדות עם תחושת הקורבנות. מתוך עמדת התוקפן מכחיש הנפגע את פגיעותו ומשיג הרגשה של כוח על ידי ניצול כוחו על החלש ממנו. מחקר שנעשה בקרב פוגעים הראה כי 11% מהם עברו פגיעה בעצמם, % 16 עברו פגיעה פיזית ו –% 7 סבלו מפגיעות מיניות ופיזיות גם יחד (Finkelhor. & Berliner, 1995).

ברוקר וג'ונסון (1987) מדווחים על כך שבקבוצה שהנחו, דיווחו המשתתפים על  יחסי מין אגרסיביים עם גברים אחרים, תקיפה פיזית של חלשים יותר וכן מניפולציות רגשיות בתוך מערכות יחסים. ניתן לראות בכך ניסיון קאונטר-פובי להשיג שליטה על תחושת הקורבן על-ידי הפיכת האחר לקורבן (Hunter 1990).

נפגעים שהם גם פוגעים, מהווים אתגר למטפלים בכך שאינם תואמים את הסכמות הברורות לנו על הנפגע. כאשר הגבולות בין הנפגע לפוגע מטושטשים, נדרש מהמטפל להתייחס בו זמנית לשני הצדדים הרגשיים הקשורים לפגיעה; הן לצד הקורבני שעבר טראומה וסובל ממנה, והן לצד הפוגעני התוקפן והאגרסיבי (Bruckner & Johnson, 1987).

דוגמא 1
משתתף בשנות השלושים לחייו, גרוש ואב לבן, אשר עבר בילדותו פגיעה מתמשכת על ידי בן משפחה, סיפר כי פגע מינית בשתי חברות למשחק בשכונה בה גדל בילדותו. הדבר ארע בילדותו לפני שנים רבות אך עדיין מציק לו. הוא סיפר זאת מתוך רצון לסליחה ומחילה של הקבוצה. חברי הקבוצה התקשו לשופטו ועל כן גם לסלוח לו באמת. האמירות כי "היה קטן" וכי "לא ידע מה הוא עושה" לא שינו את תחושות האשמה שלו. נראה כי הקבוצה התקשתה להכיל בתוכה את הכעס כלפי הנפגע שגם תקף ולכן לא יכלה לשופטו ולסלוח או לא לסלוח לו. בנוסף לנפגע זה, נשמעו גם מפי אחרים אירועים שיכולים היו להיתפס כפגיעה מינית שהם בצעו באחרים, אך אירועים אלו לא נתפסו ככאלה על ידי המשתתפים האחרים מתוך החשש לפגוש את התוקפנות אצל הפוגע ואצל עצמם.

דוגמא 2
מספר משתתפים שהם אבות, דיברו על החשש שיפגעו בילדיהם. כאשר אחד המשתתפים סיפר על הדרך בה הוא מחתל ומלביש את בנו הקטן שאל משתתף אחר האם הוא פוגע בו מינית. הזעזוע מעצם המחשבה התחלף באמירת אותו האב כי החשש שיפגע בבנו באמת קיים אצלו אך לא יכול היה להביעו בפני החברים האחרים מתוך חשש שיישפט ויתויג כפוגע פוטנציאלי בבנו. חשיפת החרדה מפני הפגיעה בבן הביאה לנגיעה בצד התוקפני הקיים באותו אב באופן אישי, אך גם כמובן בנפגעים האחרים, והקושי לתת לו מקום בקבוצה.

נראה כי הנפגע הפוגע משתף את הקבוצה בהיותו פוגע בכדי להתמודד עם האשמה והחרטה שחש על שפגע באחרים. על המנחים להביא זאת לידיעת הקבוצה ולאפשר למשא ומתן בין שני החלקים, התוקף והקורבן, לבוא לידי ביטוי. בכדי לעשות זאת עליהם לקבל בעצמם את העובדה כי הנפגעים שבחדר, לפחות חלקם, הם גם תוקפים, ולבחון את השפעת המידע הזה עליהם ולזהות בעצמם את השיפוטיות החוסמת שלהם כלפי נפגעים אלה.

יחסי העברה והעברה נגדית בקבוצה   

העברה והעברה נגדית הם מצד אחד דרך המלך להבנת התקשורת הלא מודעת של הנפגע, ומצד שני מכשול רציני וקשה בשמירת הקשר הטיפולי (Greenberg & Mitchell, 1983). רבים ציינו כי נפגעים נוטים להזדהות עם המתעללים בהם ובעקבות זאת להתעלל במטפלים שלהם בהעברה, ובאופן זה לשחזר במחיצתו את מה שקרה להם בילדותם(Damon et al., 1987) .

נציין את דפוסי ההעברה כפי שהובאו על ידי דיוויס ופרוולי (1994) יחד עם דוגמאות מן הקבוצה. דיוויס ופרוולי הדגישו ארבעה צמדי העברה והעברה נגדית המתקיימים בין נפגעת ומטפלת. נראה כי צמדים אלו מתקיימים גם בקבוצת הנפגעים הגברים. חשוב לציין כי הזוג  בצמד יכול להשתנות תדיר בהתאם לאובייקט ההעברה של המטופל. אובייקט זה יכול להיות מנחה, משתתף אחר או הקבוצה כשלם. כמו כן, יכולה הקבוצה כולה לשתף פעולה ביצירת עמדה טראנספרנסיאלית כלפי המנחים, כלפי אחד המשתתפים בתוכה וכלפי אחרים שאינם נוכחים, לדוגמא נשים, כאמהות או בנות זוג שאינן נוכחות בחדר.

להלן דפוסי ההעברה – העברה נגדית , כפי שנצפו בקבוצות הנפגעים:

הורה נמנע – ילד זנוח:

הקבוצה בהעברה מזדהה עם הצד הזנוח והנעזב על ידי המבוגרים והמופקר לידי הפוגע, בעוד המטפלים נתפסים כנמנעים מהגשת עזרה ושמירה על הילד שנפגע.

דוגמא
המשתתפים טענו כי אין המנחים עוזרים מספיק לאחד המשתתפים שהביע מצוקה כלכלית. הקבוצה הזדהתה עם הנפגע בעל המצוקה הכלכלית וראתה במנחים הורים נמנעים ומזניחים.

הורה מנצל – ילד חסר אונים וזועם:

המנחים נתפסים כמנצלים לרעה את המשתתפים שמזדהים עם הצד הקורבני חסר האונים והזועם שבהם.

דוגמא
אחד המשתתפים הביע לקראת סיום מפגשי הקבוצה תחושה כי לא נעזר, שנשאר עכשיו לבד ללא משענת (דבר שלא היה נכון במציאות, משום שהיה בטיפול פרטני). הוא הרגיש כי תרם וקידם אחרים אך לא את עצמו, וכי נעשה בו שימוש בקבוצה בעוד הוא לא נעזר, מאחר והגיע לקבוצה בשלבי עיבוד מתקדמים של הפגיעה שעבר. בכך הוא הפך את המנחים להורים מזניחים ואת הקבוצה להורים מנצלים בעוד הוא נשאר לבד וחסר אונים.

הורה מציל – ילד דורש הצלה:

הקבוצה במצב זה מחפשת כלים ומדגישה את התלות שלה במנחים. במצב זה מצופה מהמנחים שייקחו את מקום ההורה המציל, בעל הכוח, האומניפוטנטי, שיכול להושיע מן הסבל. על המנחים לדעת מתי להיכנס לתפקיד המצופה מהם ומתי הם פועלים מתוך הזדהות עם המקום המצופה מהם בהעברה של הקבוצה.

דוגמא
לבטים לגבי התפקיד של המנחים עלו כאשר נעשו ניסיון לבדוק את המסגרת של הקבוצה, שינוי שעה, ביטולים ואיחורים. האם להיעתר לקושי ולהציל את המשתתף או לשמור על הגבולות ולא להיעתר. שאלות דומות עלו לגבי ברור סיבת ההיעדרות מהקבוצה והתמודדות עם ניסיונות פרישה. השאלה שעלתה היא מתי אי ההגעה באה מתוך המשאלה להינצל על ידי המנחים ומתי סיבותיה אחרות ועל פי זה לפעול.

הורה מפתה – ילד מפותה:

ביחסי העברה אלו באה לידי ביטוי מערכת היחסים שבמהלכה הילד מתפתה לשפתו המינית של המבוגר, והולך שבי אחרי הפיתוי שלו.

דוגמא
המשתתפים התייחסו בחשדנות כלפי הצעת המנחים להמשיך לקבוצה הבאה לאחר שהראשונה הסתיימה. נראה היה כי הם מתייחסים לכך כאל פיתוי שנסיבותיו חשודות. שאלות לגבי טיב הבקשה הועלו: האם המנחים זקוקים להם מכיוון שחסרים משתתפים לקבוצה הבאה, או שאולי אינטרסים אחרים של המנחים עומדים מאחורי ההצעה ולא דווקא טובת המשתתפים.

הרלוונטיות של תופעות העברה אלו היא בכך שהן מאפשרות למטופל, בעזרת הפירוש של המטפל, לזהות ולעשות אינטגרציה של חלקים מפוצלים ומושלכים של ה- SELF . בכך המטופל הנפגע מחזיר לעצמו חלקים שהושלכו ופוצלו בשעת האירוע הטראומטי.

הרמן (1992) מתארת  תופעה נוספת; "העברה נגדית טראומטית". בנסיבות אלו המטפלים יכולים לחוות את שמיעת הסיפור של הנפגע באופן טראומתי ולחוות בעצמם סימפטומים המזכירים את הסימפטומים הפוסט-טראומטיים של מטופליהם. ההעברה הנגדית הטראומטית הורגשה אצל שני המנחים בעיקר בקושי להתייחס לחומר הקבוצתי לאחר הפגישות ולערוך רישום מסודר של הפגישות וכן שיחה שלאחר הקבוצה.

הג'נדר של המנחים והשפעתו על ההעברה בקבוצה

בהמשך לעיסוק בהעברה והעברה נגדית, נראה לנו כי הג'נדר של המנחים תורם גם הוא לעיצוב סוגי ההעברה של חברי הקבוצה, ומשפיע על הדרך בה תופסים החברים את המנחים ומשתמשים בהם.  בספרות המקצועית נמצאו חילוקי דעות לגבי הנחיה של קבוצת נפגעים על ידי מנחים משני המגדרים (Roesler, 1992). ניתן אף למצוא העדפה ברורה להנחיה של מטפלות נשים לקבוצות נשים (Cole, 1985). ההסבר לכך הוא החשש כי מטפל גבר יכול להעלות את ההסתברות לתחושת ההיפגעות החוזרת (Re-victimization)  אצל המשתתפות. עוד נאמר כי גבר כמנחה יקשה מאד על יצירת תחושת האמון הראשונית, שתאפשר את עצם סיפור הפגיעה בקבוצה. אפשר למצוא אצל חלק מהכותבים (Courtois, 1988) הצעה לקבוצות המונחות על ידי גבר ואישה בשלב מאוחר יותר, לאחר שהאמון הבסיסי כבר נבנה.

רוסלר (Roesler, 1992) מדווחת על ארבע קבוצות שרק אחת הייתה קבוצת נפגעים וכל השלוש האחרות של נפגעות. כל הקבוצות הונחו על ידי מנחים משני המגדרים. מהדיווחים של המנחים עלה כי בקבוצות הנשים הייתה התייחסות רבה יותר למגדר המנחים מאשר אצל הגברים. הנשים נטו להתעלם מהמנחה או לתקוף אותו בשלבים הראשונים של התפתחות הקבוצה. לאחר מכן היחס הפך מאוזן יותר ומותאם. אצל הגברים לא הייתה התייחסות ספציפית למגדר המנחים, והמנחה לא חשה את הכעס כלפיה כפי שחשו המנחים הגברים מול הנשים המטופלות.

דוגמא
בקבוצת הגברים הנפגעים, ההעברה כלפי המנחה האישה הייתה כאל אימא שאינה שומרת או של אישה טובה לעומת בנות זוג, חברות או אמהות רעות. דפוס העברה אחר היה אל המנחה כשותפה לפגיעה מן העבר הנשי, זאת אומרת שהמנחה כאישה הייתה אמורה לדעת "איך זה אצל נשים".

במקרים רבים הורגשה זהירות בהתבטאויות כלפי נשים בכלל וכלפי המנחה בחדר. כמו כן נזהרו הגברים בלשונם בנוכחות המנחה והסבירו כי אינם מרגישים חופשיים לדבר כמו גברים. חלק מהמשתתפים הביעו דעה הפוכה, ואמרו כי נוכחותה של אישה בחדר גורמת להם להרגיש נוח יותר ושהיו מאוימים לשבת בחדר עם גברים בלבד. האישה, במקרה זה, משמשת כשומרת מעצם זהותה המגדרית בעוד חבורה של גברים בלבד נתפסת כמאיימת. ההתייחסות למגדרו של המנחה הייתה גם היא בשני אופנים; מצד אחד נתפש כשותף לחבורת הגברים הפגועים וכשווה אליהם, ומצד שני הורגש כסמכות חזקה ומאיימת ולכן, בעלת פוטנציאל פוגעני.

תפקיד המנחים הינו לבאר העברות אלו ולהופכן לחומר ללמידה עבור המשתתפים. נקודה מועדת לפורענות היא כניעת המנחים לתפקיד ההעברה הניתן להם על-ידי המטופלים. בקבוצות שתוארו לעיל, ניתן לראות בעצם המעבר של המנחים מהנחיה סמכותנית להנחיה שוויונית, את ניסיונם להתמודד עם קשיי ההעברה שצוינו.

סיכום

כל אחת מהנקודות שנסקרו במאמר זה ראויות להמשך פיתוח וליבון.

העיסוק בנושא האיום שחשים המשתתפים על עצמם בקבוצה מעלה קונפליקט בין הצורך ליצר סביבה בטוחה עבור הנפגעים לבין הרצון להפגיש אותם עם התכנים הרגשיים המציאותיים העולים בקבוצה.

שיתוף האחרים בסיפור הפגיעה מעלה שאלה לגבי סוג הטיפול והאפשרות לשילוב של גישות נראטיביות כמו גם אחרות בטיפול בנפגעים. סוגיית האינטימיות לעומת מיניות בקבוצה מעלה דילמות לגבי היכולת של החברים להיות בקשר חברי ותומך מחוץ לקבוצה מבל שהדבר יסכן אותם ויחשוף אותם לחוויה של פגיעה חוזרת.

סוגיית הגברים הנפגעים שפגעו באחרים מעלה שאלות אתיות לגבי האפשרות לעזור לאותם גברים במסגרת שבה יושבים גם נפגעים שלא פגעו, או שמקומם של הפוגעים בקבוצה אחרת ייחודיות להם.

הג'נדר של המנחים והשפעתו על ההעברה בקבוצה מעלה את השאלה האם מודל ההנחיה הטובה ביותר לקבוצה הוא זה המעורב של גבר ואישה או שעדיף מודל של שני מנחים גברים, שאלה זאת עולה במיוחד לנוכח העובדה כי רב קבוצות הנשים הנפגעות מונחות על ידי נשים.

נושא נוסף הזקוק לחקירה הינו השפעת החברה המאצ'ואיסטית הגברית בארץ על היכולת של הגברים להיפתח ולדבר בקבוצה. אנו חושבים כי הקושי הרב בהקמת שתי הקבוצות שנסקרו במאמר זה נובע בחלקו לפחות מהבושה לפנות למסגרת קבוצתית טיפולית עבור נפגעים. אנו מקוים כי מאמר זה ואחרים יתרמו להתרת קשר השתיקה סביב הנושא.

מקורות

1. Bolton, F. G., Morris, L. A., & MacEachron, A. E. (1989). Males at Risk: The other side of child sexual abuse. Newbury Park, CA: Sage Publications, Inc.
2. Briere, J., Evans, D., Runtz, M., & Wall, T. (1988). ” Symptomatology in men who were molested as children: A comparison study” American Journal of Orthopsychiatry, 58(3), 457-461.
3. Bruckner, D. F., & Johnson, P. E. (1987). “Treatment for adult male victims of childhood sexual abuse.” Social Casework, 68(2), 81-87.
4. Cain, L. (1996). Child sexual abuse [on-line]. Available:  HYPERLINK "http://www.commnet.edu/QVCTC/student/Lindacain/sexualabuse.html" http://www.commnet.edu/QVCTC/student/Lindacain/sexualabuse.html.
5. Celano, M. P. (1990). “Activities for group psychotherapy with sexually abused children.” International Journal of Group Psychotherapy, 40 (4),
6. Chodorow, N. (1978). The reproduction of mothering. Berkeley: University of California Press.
7. Cohen, J. A. & Mannarino, A. P. (1996a). “Factors that mediate treatment outcomes of sexually abused preschool children.” Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 34 (10), 1402-1410.
8. Cole, C.L (1985). “A group design for adult female survivors of childhood incest.” Women & Therapy, 4, 71-82.
9. Courtois, C.A. ( 1988). Healing the incest wound: Adult survivors in therapy. New York: W.W. Norton.
10. Crowder,A. 1993. Opening the door A Treatment Model for Therapy With Male Survivors of Sexual Abuse.  Family and Children’s Services of the Waterloo Region.  Ottawa Ontario Canada Pres.
11. Damon, L., Todd, J., & MacFarlane, K. (1987). “Treatment issues with sexually abused young children.” Child Welfare, 66 (2), 125-137.
12. Davies, J.M. & Frawley, M.G. (1991). “Dissociative Processes and Transference-Countertransference Paradigms in the Psychoanalytically Oriented Treatment of Adult Survivors of Childhood Sexual Abuse.” Psychoanalytic Dialogues, 2 (1): 5-36.
13. Finkelhor, D. & Berliner, L. (1995). “Research on the treatment of sexually abused children: A review and recommendations.” Journal of the American Academy of Child and Adolescent Psychiatry, 34 (11), 1408-1423.
14. Finkelhor, D. (1990). “Early and long-term effects of child sexual abuse: An update. Professional Psychology.” Research and Practice, 21 (5), 325-330.
15. Frosh, S. (1992). Masculine Ideology and Psychological Therapy. In J.M. Ussher & P.
16. Gartner, Richard, (1997). “Considerations in the psychoanalytic treatment of men who were sexually abused as children.”  Psycoanalytic-Psychology. Vol 14(1): 13-41
17. Genuis, M., Thomlison, B., & Bagley, C. (1991). “Male victims of child sexual abuse: A brief overview of pertinent findings.” Calgary. In B. Thomlison & C. Bagley (eds.), Journal of Child and Youth Care, Special Issue: University of Calgary Press.
18. Gill, M. & Tutty L.( 1997). “Sexual Identity Issuses for male survivors of childhood sexual abuse: A Qualitative study.” Jurnal of Child Sexual abuse: 6. 3.
19. Gilligan, C. (1982). In a different voice: Psychological theory and woman’s development. Cambridge, MA: Harvard University Press.
20. Green A.H.. (1995). “Comparing child victims and adult survivors: Clues to pathological of child sexual abuse.” J. Am. Acad. Psychanal., Winter, 23(4): 655-670.
21. Greenberg, J., and Mitchell, S. (1983). Object relations in Psychoanalitic theory. Cambridge: Harvard University Press.
22. Hopper, J. (1997b). “Sexual abuse of males: Prevalence, lasting effects, and resources.” [on-line]. Available:  HYPERLINK "http://www.jimhopper.com/male-ab" http://www.jimhopper.com/male-ab.
23. Hunter, M. (1990). “The sexually abused male” . Lexington: D.C. Heath.
24. In M.S. Kimmel & M. Messner (ed), Men’s Lives. (pp. 34-57). Boston: Allyn and Bacon..
25. Kaufman, M. (1995). The constriction of masculinity and the triad of man’s violence. In M.S. Kimmel & M. Messner (ed), Men’s Lives. (pp. 70-89). Boston: Allyn and Bacon.
26. Kempe, R. S. & Kempe, C. H. (1984). The Common Secret: Sexual abuse of children and adolescents. New York: W.H. Freeman Company.
27. Kendall-Tackett, K. A., Williams, L. M., & Finkelhor, D. (1993). “Impact of sexual abuse on children: A review and synthesis of recent empirical studies.” Psychological Bulletin, 113 (1), 164-180.
28. Kercher, G. A., & MacShane, M. (1984).”The prevalence of child sexual victimization.” Child Abuse & Neglect, 8, 495-501.
29. Kitchur, M. & Bell, R. (1989). “Group Psychotherapy with preadolescent sexual abuse victims: Literature review and description of an inner city group.” International Journal of Group Psychotherapy, 39, 555-580.
30. Liem, Joan. 1992. "Need for Power in Women Sexually Abused as Children." Paper presented at Trauma and its Sociocultural Context conference, December 17, U. Mass., Boston.
31. MacKenzie, K.R (1990). Introduction to time limited Group Psychothrapy. American Psychoterapy Press.
32. Mendel, M. P. (1992). The impact of sexual abuse upon males. Ann Arbor: U.M.I. Dissertation Services.
33. Mezey. G. C. & King M. B. (2000). Male Victims of Sexual Assault. Second ED. Oxford Press.
34. Nelki, J. S. & Watters, J. (1989). “A group for sexually abused young children: Unraveling the web.” Child Abuse and Neglect, 13, 369-377.
35. Nicolson (eds), Gender Issues in Clinical Psychology.  New York: Routledge Press.
36. Reichert, E. (1994). “Play and animal assisted therapy: A group treatment model for sexually abused girls ages 9-13.” Family Therapy, 21 (1), 55-62.
37. Rencken, R. H. (1989). Intervention Strategies for Sexual Abuse. Alexandria, VA: American Association for Counseling and Development.
38. Risin, L. I., & Koss, M. P. (1987). “The sexual abuse of boys.” Journal of Interpersonal Violence, 4(3), 309-323.
39. Roesler, T.A., Czech, N., Camp, W., & Jenny, C.A. (1992). “Network therapy using videotape disclosures for adult sexual abuse survivors.” Child Abuse and Neglect,16, 575-583.
40. Romano E. R. & De-Luca R. V. (2001). “Male Sexual Abuse: areview of effects, abuse characteristics, and links with later psychological Function.” Agression and Violent Behavior. 6 (2001) 55-78.
41. Rowan, J. (1997). Healing the Male Psyche. New York: Routledge Press.
42. Scarce. M. (1997) Male on male Rape. Insight Books Press.
43. Sharpe. J, SellEy. C, (2001). “Group Analytic Therapy for Male Survivors of Childhood Sexual Abuse.” Group Analysis 34 (2).
44. Sturkie, K. (1983). Structured group treatment for sexually abused children. Health and Social Work, 8, 299-307.
45. Van Der Kolk, B., ed (1987), Psychological trauma. Washington, D.C : American Psychiatric Press.
46. Yalom, I. (1983). The Theory and practice of Group Psychoterapy. (4 ed) N.Y Basic Books.
47. Zamanian, K. & Adams, C. (1997). “Group psychotherapy with sexually abused boys: Dynamics and interventions.” International Journal of group psychotherapy, 47 (1), 109-126.
48. ביון, ו.ר. (1992). התנסויות בקבוצות ומאמרים נוספים. דביר.
49. בר גיורא, נ., שלו, א., (2001). השפעותיה של התעללות בשנות הילדות על פסיכופתולוגיה במבוגרים. "שיחות", כרך ט"ו, 180-194.
50. הרמן, ג. ל. (2001). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד.
51. פרנצי, ש. (2004). בלבול השפות בין המבוגרים לבין הילד. תל אביב: עם עובד.
52. רייל, ט.(1997). אני לא רוצה לדבר על זה. תל אביב: עם עובד.
53. שני-אדום, ע. (טרם פורסם). מ"הברווזון המכוער" ללהקת הברבורים: טיפול קבוצתי בנפגעות גילוי עריות. בתוך זליגמן, צ. סלומון, ז. (עורכות). הסוד ושברו: גלוי עריות, מאפינים השפעות ודרכי טיפול.