האפור הזה שחור מאד – על מה שמאפשר לפגיעה מינית בין גברים בין להיקרא בשמות אחרים

שלום לכם. אני שמח להיות פה ולדבר על התחום האפור של פגיעה מינית אצל גברים המקיימים יחסי מין עם גברים אחרים, כאשר יש הפרש גילאים בין הפוגע לנפגע. אם הייתי יודע כמה התחום הזה מסובך, אפור ומורכב, אני חושב שהייתי חושב לפחות פעמיים לפני שהייתי לוקח על עצמי לדבר על הנושא.

כהטרוסקסואל בעוונותיי, אני ער לפרובלמטיקה של ההרצאה על עניין מסוים בתוך קהילה שבעצם איני חלק ממנה. פעמים מספר במהלך כתיבת הדברים שאלתי את עצמי האם זה נכון שאדבר על הנושא כאן? התשובה שלי היא מורכבת, אני חושבת שכמי שמטפל בנפגעים אני בהחלט יכול לדבר על הנושא, ובכל מה שקשור למעורבות והבנת ניואנסים הקשורים בחיי הקהילה, אני יכול ללמוד. התייעצתי עם מספר חברים טובים וקולגות לגבי מה שכתבתי. אני רוצה להודות לאורי עייק, ערן האן, אלינוער פרדס ויואב לוריא שעזרו לי להבין על מה בדיוק אני מדבר. יש גם איזה חופש בלהיות אורח לרגע שרואה כל פגע ויכול לדבר עליו, במובן הזה יש ערך להיותי מבחוץ.

לפני שאמשיך, שתי הערות מתודיות:

1. אני רוצה להגדיר את תחום הגילאים הצעיר כזה שמעבר לגיל 16. ז.א שאני מוציא החוצה את הפגיעות בנערים שהם מתחת לגיל ההסכמה, שם אין לנו בעיה להגדיר את הנערים כנפגעי פגיעה מינית. החוק עוזר לנו להציב איזה גבול. למה 16 הוא גיל ההסכמה ולא 15? אין זה מין העניין מבחינתי. כרגע, כך קבע החוק וזה מה שמשנה. תחום הגילאים שאותו אגדיר הוא מעל גיל ההסכמה, מעל גיל 16.

• השאלה הגילאית פחות נכונה כאן.

2. כאשר אשתמש במילה צעיר, אתכוון לצעיר בניסיון החיים בכל הקשור להתנהלות בתוך העולם ההומוסקסואלי. לכן בחור בן 17 שיצא מהארון וחיי חיים מיניים מגיל 14 יחשב לא צעיר, אך בחור אחר, לדוגמא, חוזר בשאלה בן 25 שהגיע עכשיו מהפריפריה ואין לו מושג איך להכיר גברים אחרים יחשב צעיר. גם המבוגר לא צריך להיות מבוגר אלא בעל ניסיון בחיים מיניים או זוגיים הומוסקסואליים.

אני בוחר להשתמש במילים "מנוסה" מול "חסר נסיון" בכדי לנקות מעלי עמדה מוסרנית לגבי פער הגילים. ברגע שהוצאנו את העניין החוקי ונשארנו עם העניין הפסיכולוגי נפשי, אזי, כמו בכל פגיעה מינית, גם כאן, מדובר על יחסי כוחות בין אדם אחד, להלן "המנוסה" או ה"החזק" או "בעל האמצעים", לעומת השני – "הצעיר" "חסר הניסיון" "חסר האמצעים", הקשר הוא קשר שמתבסס על פער כוחות ולא על פער גילאים.

אתחיל מפגיעות חד פעמיות. מדובר בכמה סוגי מקרים שקורים בקהילה:

1. זנות של נערים. נערים מציעים יחסי מין בתמורה לתמיכה כלכלית. מדובר במקרים בהם הצעיר, מטעמים כאלו ואחרים, מציע את עצמו כנער ליווי. מקרים כאלה יכולים להסתיים בפגיעה מינית.
2. קביעת דייטים לצורך סקס עם צעירים ואז אינוס במהלך המפגש המיני. הנפגע והפוגע נפגשים דרך אחת האפליקציות לצורך קיום יחסי מין או לצורך היכרות שמתגלגלת למפגש מיני. תוך כדי האירוע המיני עובר אחד את הגבול שאותו קבע האחר. תת קטגוריה של קבוצה זאת היא מקרים של אונס במקום בילוי, מועדון, הרבה פעמים תחת השפעת סמים או אלכוהול.
3. ניצול חולשה ופגיעות אצל הצעיר: קביעה ללכת יחד למסיבה או ארוחה, תשלום של המנוסה עבור כל הבילוי ואז הצעיר נשאר לישון אצל המנוסה ושם מתקיימים יחסי מין שבהם לצעיר יש מעט מאד אפשרות לסרב לאחר שהמבוגר כביכול עשה עבורו כל כך הרבה.

על מיקרים אלו כתב עידו כהן, רכז מדיה ותקשורת באיגי לשעבר (פורסם ב"מקו" ב 12/10/15 ) :

"פרופילים באטרף או בגריינדר של מבוגרים מעודדים זנות אפורה במסווה של "תמיכה", וזה עוד במקרה הטוב – כי אז העניין גלוי.  ומה לגבי אינספור המשתמשים המבוגרים (כשאני אומר מבוגרים אני מדבר על 23+), הנפגשים עם בני 18 ומטה, חלקם קטינים, ומשדלים אותם לקיום יחסי מין לא מוגנים עם ההבטחה שהם נבדקו ושהכל בסדר? הקלות הבלתי נסבלת, המתירנות הגדולה הזאת, היא מעשה נפשע וסוטה שחייבים לדבר עליו, ויפה שעה אחת קודם. לקשר השתיקה הזה כולנו שותפים".

4. ניצול יחסי מרות או יחסי כוח בתוך הקהילה. מיקרים בהם מדריכים, מורים או כל דמות סמכות אחרת, מנצלת את מעמדה ופוגעת בצעיר הנמצא תחתיה. כמו בחברה ההטרוסקסואלית כך גם בקהילה, גברים מנצלים את כוחם ומעמדם כדי לפגוע בילדים ובנערים.

מדוע הנערים הצעירים הללו כל כך מועדים לפורענות וכל כך פגיעים?

כותב דר' גיא שילה,  באסופת הרצאות מתוך הכנס "במילים אחרות" :

"מבין כל החומרים האלו (חומרים על פגיעות מיניות והתנכלות ואלימות כלפי להט"בים) קשה למצוא ולא התייחסות אחת לתקיפות מיניות בתוך הקהילה עצמה ובטח שלא כלפי בני נוער. זאת בניגוד מוחלט למצב בשטח כפי שהוא עולה סביב הכרות ושיחות עם בני נוער להט"בים, מצב הכולל התנסויות ברורות של תקיפה מינית, כמו גם התנסויות רבות שאולי אינן מוגדרות על ידי בני הנוער עצמם כתקיפה מינית, אך מהוות בפועל תקיפה או הטרדה מינית.

בתהליך זה (תהליך ההתבגרות של גיל ההתבגרות) בני הנוער משוועים לדמויות בוגרות שיהוו מודלים להזדהות. לאלה מצטרפות התנהגויות החושפות את בני הנוער למצבי סיכון.

כאשר אנו רואים נער או נערה שנראים בוגרים  (כיוון שמבחינה פיזיולוגית כבר עברו את רוב אבני הדרך ההתפתחותיות) כמעט תמיד, ההתפתחות הקוגניטיבית שלהם תהיה כזאת שלא מאפשרת להם לבחון בצורה מושכלת את הסיכונים ולשקול את התוצאות של המעשים שלהם. בני נוער, באופן טבעי, כחלק טבעי מהתפתחות שלהם, מעוניינים להיכנס לקשרי אהבה ורומנטיקה, ולהתנסות במיניות. אולם יש להם חוסר ניסיון במערכות יחסם בין אישיות". אם נוסיף על חוסר הגיבוש האישיותי גם את חוסר הגיבוש לגבי האוריינטציה המינית נקבל צעיר מבולבל ללא דעות או עמדות או גבולות ברורים.

אחת החוויות הזכורות לי היטב מתוך הרצאה ב"איגי" לפני הרבה שנים הייתה שכשאלתי האם משהו עבר תקיפה מינית, אף אחד לא הרים את היד, אבל כששאלתי, האם משהו שכב עם משהו מבוגר וקרו שם דברים שלא היו לגמרי בדיוק מה שרצה? הרימו מספר לא מבוטל של נערים את הידיים.

פגיעה שבה יש מערכת יחסים בין הנפגע לפוגע

אעבור כעת לתאר את סוג הפגיעה השני והמסובך יותר, זה שבו התחום האפור הוא לכאורה הצבע השולט. אני מדבר על קשר שהוא בעצם מערכת יחסים בין מבוגר לצעיר. שוב, הכוונה לצעיר שהוא מעל לגיל 16 ושוב הכוונה למבוגר במובן של "בעל ניסיון" או "בעל אמצעים" ולא דווקא מבוגר בגיל, בעוד הצעיר הוא חסר הניסיון וחסר הכוחות, לפחות בתחילת הקשר.

פדרסטיה

קשרים בין גבר חזק לצעיר חלש היו ידועים והוסדרו כחלק מהתרבות והחברה כבר ביוון העתיקה. המושג "פדרסטיה", מתייחס אל יחסי החונכות בין מבוגר לצעיר. המושג נגזר משילוב של המילה "ילד" עם המילה "מאהב",  מדובר על מערכת יחסים ארוטית המתנהלת בהסכמה בין מבוגר למתבגר שאינו ממשפחתו המצומצמת. מערכת היחסים הזאת נוצרה קודם כל כחלק מתפיסה חינוכית, ערכית, אריסטוקרטית ביוון. כאשר המטרה הייתה שהגבר ילמד את הנער דברים הקשורים בתרבות, בספורט ובהלכות מלחמה בעוד הצעיר יספק שרות מיני. הצעיר היה צריך להיענות לחיזורי המבוגר ותמיד להיות הפסיבי. גם הנישואין ההטרוסקסואליים הוסדרו כך שהתקיים פער גילאים בין הגבר לנערה שתהפוך להיות אשתו.

המשיכה של המבוגר לצעיר באה לידי ביטוי במיתוס על גנימד אשר נחטף על ידי זאוס שהתחפש לנשר ולקח אותו להיות נער שעשועיו באולימפוס. וכן בסיפור על לאיוס, אביו של אדיפוס, שמצא מקלט בפיזה אצל המלך פלופס, כאשר הרוחות בתבאי סערו ושלטנו היה בסכנה. הוא התאהב בנער בן ה-12, כריסיפוס, בנו של המלך, ובאמתלה של שיעורי נהיגה על מרכבה, חטף אותו בעורמה אל תבאי, שם הפך אותו לפילגש ממין זכר ובסופו של דבר הרג אותו. לפי גרסה נוספת, כריסיפוס שלח יד בנפשו בגלל הבושה. בשתי הגרסאות האלה פלופס המלך קילל את לאיוס והקללה הזו הייתה שאדיפוס יהרוג את אביו לאיוס וישכב עם אימו.

את הערגה המינית של המבוגר לצעיר אנו מצאים גם בנובלה של תומס מאן "מוות בוונציה" שם עורג אשנבך לטידזו הצעיר : " משראה אשנבאך את קווי צדודיתו לדיוקם, שבו ואחזו בו תדהמה ואף בהלה אל נוכח יופיו האלוהי, פשוטו כמשמעו, של ילוד אנוש זה." (עמ' 45)"

יחד עם כל זאת איני רוצה לומר שהבסיס לקשר בין בעל הניסיון לחסר הניסיון הוא מיני בלבד. מדובר ביחסי כח, ברצון ותשוקה עזה של הצעיר למצוא אוזן קשת ולמצוא אדם שיוכל להדריך אותו, וללוות אותו בעולם ההומוסקסואלי, למצוא בטחון ומפלט אצל אדם אחר שאינו מתוך משפחתו ושיכול לקבל אותו לכאורה כפי שהוא. כל זאת לצד הרצון של המבוגר להיות עם צעיר חסר ניסיון שאינו מאיים ובדרך כלל תלוי בו תלות רגשית וחומרית אשר שומרת עליו מלהיעזב על ידו. אני זוכר גבר בשנות הארבעים לחיו שהגיע אלי לקליניקה ודיבר על כך שזאת כבר הפעם השנייה שהוא מגדל אותם ואז הם עוזבים אותו. מסתבר שהוא היה בקשר זוגי עם בחור שבתחילת הקשר ההי לפני גיל ההסכמה ובסופו היה לאחר הצבא ואותו בחור נטש אותו עכשיו והשאיר אותו שבור לב. הוא, המבוגר, רצה את עזרתי בכדי שיצליח לעבור את המשבר ולמצוא בחור נוסף שאותו יוכל לגדל.

דוגמא קלינית

מקרה נוסף שאותו ליוויתי בעבר כמדריך של מטפלת שטיפלה בבחור בן 35. (אני רוצה להודות למודרכת, שאת שמה מטעמי סודיות לא אזכיר, על שהרשתה לי להיעזר בחומר שהביאה להדרכה וכן על תובנותיה המחכימות לגבי מקרה זה שהאירו את עיני).

מדובר בבחור באזור גיל ה – 35 , עובד בעבודה מסודרת בארגון כללי. גר לבד לאחר שעזב לא מזמן את המגורים עם משפחתו ונמצא בארון. בעברו מערכת יחסים אחת רצינית והיסטוריה של הימנעות מקשרים. לא מזמן החל קשר עם בחור בן 17 מבית נורמטיבי ושכונה מבוססת. לאחר עבודה מאומצת הכוללת ניסיונות הבנה לגבי מהות הקשר הוא מספר כי ליווה את הבן זוג שלו לרופא שיניים וגילה שזה רופא שיניים לילדים. מסתבר שהבחור עוד הולך לרופא הילדים שלו. "לא מצאתי את עצמי, הייתי בשוק", הוא אומר, פתאום קולט את פער הגילאים. "אחר כך הלכנו ושחקנו פול באיזה מקום והרגשתי שאנחנו אותו דבר". "כשאין משהו חיצוני שיתריע על הפער, הוא נעלם" אומרת המטפלת. " אני לא יודע אם זה אפור או שאני עושה את זה אפור", הוא אומר, וממשיך: "אם היו אומרים לי על אחד שיוצא עם בחור בן שש עשרה וחצי, אני מניח שלא היה לי קל עם זה. אבל איפה שאני נמצא ,אני לא שם לב לזה. איתו אני לא בן 35 והוא לא בן 17.

א' מכחיש את פערי הגילאים בינו לבין בן זוגו. הוא רואה את שניהם כבני אותו גיל. כאשר הם עוסקים בפעילות אינטימית, משחק או בילוי, שניהם נערים, בין עשרה, אולי קצת יותר או קצת פחות, אבל פחות או יותר בני אותו גיל.

העמדה השנייה שגם היא באה לידי ביטוי היא עמדת האבא. הוא לוקח אותו לרופא ודואג לו. פעמים אחרות אסף אותו ממקומת שונים, או עזר לו בלימודים, או לקח אותו לקניות כאילו היה אביו.

העמדות, עמדת הנער יחד עם הנער ועמדת האבא מול הנער, משתנות כל הזמן. שתיהן לא אמיתיות ובשתיהן טמונה ההכחשה של הקשר ביניהם, קשר של אדם מנוסה עם צעיר.

הזוג שתואר חיים בבועה מבודדת, ארון בתוך ארון, אף אחד אינו יודע על הזוגיות שלהם, או על הנטייה המינית שלהם. הם מנותקים ומשחקים בהחלפת עמדות כל הזמן, פעם נער ואבא ופעם שני נערים. מצב זה עוזר להם להימנע ממפגש עם המציאות, עם משמעות פער הגילאים ועם החברה שיכולה לשפוט אותם ולדחות אותם בגלל הקשר שביניהם ובגלל היותם הומוסקסואלים.

הקשר הזה שתואר עכשיו הוא קשר שיש בו אלמנט של ניצול של בעל הניסיון על הצעיר למרות שלא נעשה כאן אקט מיני ללא הסכמה.

הקריטריון שקובע את העובדה שיש כאן ניצול הוא הבשלות של הצעיר. בשיחה טיפולית שלי עם צעיר שהיה בקשר עם מבוגר, עולה כעבור שנים תימת הניצול. "חשבתי שאני על גג העולם", סיפר לי מטופל שנים אחרי שהיה בקשר עם אדם המבוגר ממנו בשנים רבות, " הוא היה בשבילי כמו אח גדול, יכולתי לשאול אותו הכל, הוא לימד אותי על מין, לקח אותי למקומות יקרים והכיר לי אנשים שלא הייתי חולם לפגוש, הרגשתי מוגן ובטוח". ההרגשה הזאת, הכל כך טובה, הסתירה מאחוריה ניצול, יחסי מין שאינם תמיד בהסכמה שכן מאד קשה להגיד לא לדמות אוהבת ותומכת ואבהית שכזאת". הניצול היה ניצול של יחסי הכח ושל התלות של הבחור הצעיר במבוגר. הניצול היה ניצול מיני כי המין היה אמצעי תלום סמוי בקשר. זה לא שהבחור הצעיר היה דלוק או מאוהב או נמשך דווקא אל המבוגר. הוא פשוט תרם את חלקו הסמוי בעיסקה.

הקשר היה מבוסס על חליפין במסווה של אהבה. איני אומר שלא יכול להיות קשר שיש בו אהבה אבל בכדי שתהיה אהבה צריך שתהיה בשלות. הקשר יכול להיות, כמובן, גם קשר חליפין כזה או אחר, אבל גם שם, החליפין צריכים להיות ברורים ועל פני השטח ולא מוכחשים ונתונים לשינוי בכל רגע ולא מדוברים. במקרים מסוימים יכולים בני הזוג להתהלך בפומבי ולהרגיש נוח בזוגיותם, גם במקרים כאלה, כאשר מדובר בנער שאינו בשל, מדובר לעניות דעתי בניצול.

מאד קל לטפול לעמדתי מראית עין של עמדה הטרונורמבית מוסרנית ולומר כי "בקהילה זה אחרת" או ש"איני מבין את צפונות האהבה", או "מי אני שאחליט", אבל מה הייתם חושבים או חושבות על בנכם בן השבע עשרה שכרגע יצא בפניכם מהארון ונמצא בזוגיות עם גבר בוגר יותר ומבוגר? אני חושב שהייתה שם איזו תחוש לא נעימה ורצון לגונן על הצעיר. פגיעות מיניות בין גברים השוכבים עם גברים קורות באיזור שאינו המיינסטרים. הן קורות  באיזור שפרץ את אחד הטאבואים הכי גדולים של החברה, הטאבו על יחסים הומוסקסואלים. אחרי שנפרץ הטאבו הזה, פריצה של טאבואים אחרים, כמו הטאבו על יחסים בין דוריים, היא כבר הרבה יותר קלה. הצורך של הקהילה לחגוג את המיניות השונה מביא לכך שהקהילה פחות שופטת מערכות יחסים ובתוך כך פחות שופטת מערכות יחסים בין דוריות.

"שאת בת 16 את מרגישה בוגרת מאוד. מבוגרת ממש" כותבת שלומית הברון, יו”ר “אחת מתוך אחת"  2014, את נעה בתוך סביבה מאוד מינית שנשקפת אליך מקליפים, מהריאליטי, מכל פרסומת. את מצד אחד לגמרי בשלה וכמעט אישה ומצד שני את רחוקה מאוד מלהיות בת אדם שסגורה על עצמה. את עוד בונה את האישיות שלך, עוד לא יודעת מה את רוצה עד הסוף, מתנסה, מורדת, לפעמים פורקת עול, מנסה לבדוק את הגבולות, מה מותר ומה אסור. את נתונה ללחץ חברתי קשה. קשה מאוד.

לא סתם אנחנו לא נותנים רישיון לאקדח לנער בן 16, אנחנו כחברה עוד לא סומכים על שיקול הדעת שלו. לא סתם אנו לא נותנים לבני ובנות 16 להצביע בבחירות – אנחנו מבינים שהם עוד לא גיבשו את האישיות שלהם במלואה. כשנערה בת 16 שוכבת, גם אם "מרצונה", עם גבר מבוגר, הרצון שלה מוטל פה בספק. ספק גדול.

פער משמעותי בגילאים בין גבר לנערה, או בין אישה לנער, יוצר חוסר שוויון בתוך "מערכת היחסים".

חוסר השוויון הזה לא מאפשר לנערים לקבל החלטות עצמאיות ומחוברות למה שהיא רוצה וצריכה. הצרכים והרצונות המיניים של גבר מבוגר שכבר עשה, ראה, בדק, חקר, ברר והתבגר אינם דומים לצרכים ולרצונות המיניים של נערה בת 16 שגם אם התהוללה מאוד מרצונה החופשי, בהנאה ובשמחה, היו לה מספר פרטנרים שניתן לספור על כף יד אחת."

אני מצטט מדבריה על נערות אבל די בטוח שנתן היה לומר את אותו הדבר ואף יותר על נער. נער בגילאים האלה חי בתוך בלבול וכמיהה ליד מכוונת והבלבול של הנערים אף גדול יותר שכן עליהם לעסוק גם בגיבוש האוריינטציה המינית שלהם.

עכשיו אני רוצה לסבך את התמונה המסובכת עוד יותר. באחת מפגישות הטיפול מגיעה המטופל למטפלת, למודרכת שלי, ומספר לה שהכסף שנתן לחבר שלו לא הלך לשיעורים פרטיים לקראת הבגרויות אלא לקניית מותגי אופנה ושהוא גילה שיש עוד משהו שנותן לחבר כסף ולא ברור מי זה.

המטפלת שעד עכשיו ראתה את הנער כקורבן רואה אותו פתאום גם כמקרבן את המבוגר. האם הדבר הזה, הפרט הזה שנודע, עושה את מערכת היחסים הזאת לראויה או סבירה או חסרת בעיתיות? בוודאי שלא. זה שהצעיר התגלה משהו שקשה לבטוח בו לא הופך את הקשר לחף מיחסי כוח הוא רק הופך את יחסי הכוח ומראה שהתלות בין הצדדים היא הדדית.

את הסרט קרא לי בשמך, call me by your name, של הבמאי לוקה גודנינו מ – 2017, אפשר לקרא כתיאור של הפרובלמטיקה של יחסים בין מתבגר לבין מבוגר. אליו, נער צעיר נפגש עם אוליבר, עוזר המחקר של אביו במהלך חופשת קיץ בצפון איטליה. היחסים בין אוליבר ואליו הופכים לקרובים יותר ויותר, החיזור ביניהם הדדי. לבסוף מתוודע הצעיר, אליו על משיכתו/אהבתו לאוליבר המבוגר. הם מנסים שלא להתקרב אך התשוקה ביניהם גדולה והם מתקרבים. אוליבר מנסה לעצור אבל אליו הצעיר לא מרפה ודורש את הקירבה, גם את הקירבה הפיזית.

אני זוכר שתי סצנות חזקות מהסרט. בראשונה אוחז אליו הצעיר באיברו של אוליבר ומסמן בכך את משיכתו ובשנייה, לאחר שכבר קיימו יחסים, אומר אוליבר לאליו, אתה לא תגלה, נכון? את לא תספר עלי? כבאיזה גילוי פתאומי של אשמה או רתיעה מהתגובה החברתית. עוד שתי נקודות מעניינות בסרט הן ההסכמה שבשתיקה שמספקים ההורים של הנער לסיפור האהבה שלו עם המבוגר וכן הקלות שבה שפת הרוך והאהבה והרומן הרומנטי גורמת לנו לא לשם לב לניצול המיני שנמצא בלב הסרט.

מה מאפשר לפגיעות כאלה להתרחש? מדוע הן נראות אפורות?

ברצוני להשחיז מעט את האמירה "לא זה לא" ולהוסיף עליה את האמירה ש"גם כן, יכול להיות לא" ו"כשאת אומרת לא, למה את מתכוונת", נכון בדיוק כמו "כשאתה אומר כן, למה אתה מתכוון?" להסתפק האמירה הברורה והחד ממדית אולי מתאים לבית המשפט, אבל בחיים ובוודאי בחיים הנפשיים שלוקחים בחשבון את הלא מודע החברתי כמו גם האישי, "כן יכול להיות גם לא" ואמנם "לא יכול להיות גם כן", אבל בכדי לשמור על האחר שתמיד באחריותנו, עלינו לשמור את הלא כלא ולפקפק בכן תמיד.

אחד המאמרים שאני הכי אוהב הוא של ענת מטר, מהחוג לפילוסופיה באוניברסיטת ת"א שכתבה על "מה מאפשר את אסא כשר?" זה שם המאמר, או במילים אחרות, מהם התנאים החברתיים והפוליטיים שמאפשרים את אסא כשר, לא האדם אלא התופעה, אדם שהוא פילוסוף עם קבלות שהופך לשליח של מנגנוני דיכוי פוליטיים ולנותן הכשרים לקוד האתי של צה"ל וכן לניסיונות לגבש קוד אתי למרצה באוניברסיטה. על משקל המאמר ההוא, ברצוני לשאול: "מה מאפשר יחסים בין חסר ניסיון לבעל ניסיון?

חלק מהתשובות כבר נאמרו:

1. הפסיכולוגיה של גיל ההתבגרות, שיחד עם הבלבול וסוד הנטייה המינית של הצעיר, שמים אותו בעמדת נחיתות בה הוא נוח לניצול ושהופכת אותו למושא קל לפיתוי.
2. הערגה של המבוגר לצעיר והצורך שלו להרגיש את חוזקו על אדם אחר חלש ממנו.
3. סביבה חברתית שמתקשה לקבל אלמנטים של חוק וסדר, שמי שלא עומד בהם מרגיש בושה ואשמה.
4. חברה של פני השטח, ז.א חברה שרואה באמירת כן ככזאת שאינה נמצאת בתוך סיטואציה תרבותית ופסיכולוגית שמשפיע עליה
5. זמינות של הקשר בין המבוגר לצעיר. דבר שנובע מתוך ההתנהלות של הרשת והרשתות החברתיות.
6. העדר מוחלט של חינוך מיני או חברתי מניעתי שיכול להביא לשמירה ומודעות של הצעיר על עצמו.
7. חברה המדירה את המבוגר והופכת אותו ללא רלוונטי מבחינה מינית ויחד עם זאת עושה האלהה של הצעיר כמושא תשוקה.
8. חברה המגנה עדיין על הגבר החזק ובעל היכולת, על הגבר הפריוולגי בין אם הוא הומו ובין עם הוא סטרייט.
9. ועוד סעיף, שהוסיף ערן האן ואני מאד מסכים איתו, "הצעיר חסר הניסיון חייב  להתנסות בכדי להגדיר את עצמו, קודם כל בפני עצמו וגם אח"כ בעיני החברה. במעמד זה הוא ילך להתנסות ו"להתחנך" על ידי מנוסים ממנו וכך הוא חשוף לפגיעות שונות

אלה הם בראשי פרקים הנסיבות הנפשיות והחברתיות שלדעתי מאפשרות לעוולה הזאת, לאונס ולפגיעות מניות מן הסוג שבוא עסקתי להתקיים.

כמה מילים על טיפול בנפגעים שעברו פגיעה מהסוג שתואר בהרצאה:

בטיפול ידברו נפגעים אלו בדרך כלל שנים רבות לאחר הפגיעה. לא ברור אם יתייחסו לכך כפגיעה, לפחות לא בתחילת הטיפול. הטיפול בגברים נפגעים  כנפגעים ייסוב סביב סוגיות הקשורות בטראומה, זאת אומרת עיבוד האירוע הטראומטי ויחד עם עיבוד זה יעלו

סוגיות הייחודיות לטיפול בהומואים שנפגעו. בין הנקודות האלו נתן למצוא:

1. שאלות סביב הפגיעה המינית והאוריינטציה המינית.
2. תחושה של אשמה ובושה כפולה, גם על האוריינטציה המינית וגם על כך שעברו תקיפה מינית ומתוך כך קושי בהשלמה עם האוריינטציה המינית.
3. טיפול בהגנות אשר תפקידן לשמר את הניתוק הרגשי מהכאב הקשור בפגיעה, בין השאר קיום יחסי מין תכופים באופן קומפולסיבי ולא מובחן, שימו בסמים, ניתוק חברתי וא-מיניות, פגיעה באחרים חלשים יותר.
4. חוויה של היות בתוך ארון כפול, שמירה בסוד גם את האוריינטציה המינית וגם את עובדת הפגיעה המינית.
5. הגברת ההומופוביה כתוצאה מהפגיעה המינית והתכנסות רבה יותר בתוך הארון. אנו נפגוש גברים אלו פעמים רבות אחרי שהתחתנו וניסו להקים משפחה הטרו-נורמטיבית.

מיקרו אגרסיה

מול כל התופעות הייחודיות האלו שבאות בנוסף על הסימפטומים הפוסט טראומטיים הנפוצים כאשר מדובר בפגיעה מינית ועל מערכת היחסים המורכבת המופיע כאשר מדובר בטראומה מורכבת או בגילוי עריות, נמצא מטפל שבין שאר תפקידיו, אנו מוצאים את הניסיון להיות עד לטראומה ולפתח מחדש את האמון שנפגע אצל המטופל. בכדי להישאר קרוב ולברוא לפעמים יש מאין את האמון הזה, על המטפל להיות רגיש לסוגיות מגדריות.

בהקשר זה ברצוני לצטט את ד"ר אלינער פרדס וחיים פינקלמן המביאים מספר נקודות הקשורות ברגישות מגדרית שהכרחית בטיפול בנפגעים הומוסקסואליים. פרדס ופינקלמן נעזרים במושג, "מיקרו-אגרסיה" בכדי לתאר חוויות פוגעניות בטיפול.

את המונח "מיקרו-אגרסיה" (Micro-aggression) טבע לראשונה פסיכיאטר בשם פירס (1970Pierce, ) בהתייחסו למסרים סמויים, המעוברים באינטראקציות בין-אישיות וחברתיות, אשר משדרים הפחתת ערך (‘put-downs') בהקשר של אפליה ומידור חברתי. ייחודם של המסרים הללו הוא באופיים, אשר יכול להיות אגבי, יום-יומי, ולעתים אוטומטי וסמוי. כך, לא מדובר דווקא בהצהרות בוטות המכוונות ביחס לקבוצת מיעוט כלשהי, אלא במבעים וביטויים שגורים ויום-יומיומיים, אשר לכאורה לא מכוונים לפגוע או להפלות (Pierce, 1970) .

אני אצטט את המופעים המיקרו אגרסיביים שמזכירים פרדס ופינקלמן ואוסיף עליהם הערות הקשורות לכך שהמטופל הוא גם נפגע פגיע מינית בנוסף על היותו הומוסקסואל ולכן הופך להיות פגיעה למקרו אגרסיה כפולה. בין המיקרו אגרסיות נמצא את ההנחות הבאות:

1. הנחה שהנטייה המינית היא מקור בלעדי למגוון רחב של סוגיות ונושאים בטיפול -המסר המעוות יהיה – שהומוסקסואליות היא המוקד העיקרי לבעיות הפרט. המבע המיקרו-אגרסיבי יכול לעלות מכך שהטיפול מתמקד יתר על המידה בנטייה המינית, על חשבון תכנים נוספים.
2. הימנעות וצמצום ההתייחסות לנטייה המינית – סוג כזה של מיקרו-אגרסיה בא לידי ביטוי בהימנעות מלעסוק בתכנים שונים הקשורים להומוסקסואליות בטיפול. כך, מטפלים יכולים להימנע מלהתייחס לסוגיות אשר קשורות להומוסקסואליות, להימנע מלשאול שאלות מסוימות, או אפילו להימנע מלומר את המילים "הומו" או "לסבית". כתוצאה מכך, המטופל חש את מבוכתו של המטפל, והמרחב לביטוי חופשי בטיפול מצטמצם.
3. ניסיונות להזדהות-יתר עם מטופלים להט"בים- סוג כזה של מיקרו-אגרסיה מתייחס למטפלים אשר מתאמצים באופן מוגזם להזדהות באורח החיים הלהט"בי של מטופליהם, ועם תחושותיהם. עם זאת, ניכר שההתאמצות הזאת מופיעה על מצע של מבוכה ואי נוחות של המטפלים, ונחווית באופן לא נעים.
4. יצירת הנחות סטריאוטיפיות – הכללת יתר והנחות סטריאוטיפיות ביחס לקהילה הלהט"בית הן סוג נפוץ יחסית של מיקרו-אגרסיה, לדעת החוקרים. מטפלים עלולים להרגיש חסרי ידע ו"לא בעניינים" מאחר שאין להם היכרות אישית קרובה עם להט"בים בסביבתם, ותחושה זו עלולה לעורר אצלם אי-נוחות וחוסר קומפטנטיות בטיפול. על מנת שלא לחוש את התחושות הללו, מטפלים עלולים להיאחז בייצוגים נגישים מהתקשורת ובתבניות המבוססות על סטריאוטיפים, ולבטא "ידע" שעולה מההיאחזות הזאת בטיפול, באופן שעלול להיחוות כלא-תואם, ומתוך כך גם – כלא-קשוב ולא-אמפתי.
5. ביטויים של הטיות הטרו-נורמטיביות – קבוצה זו של מבעים מיקרו-אגרסיביים מתייחסת להטיות הטרו-נורמטיביות של מטפלים אשר יכולות לבוא לביטוי בדוגמאות שמטפלים מביאים ומחומרי הדרכה בהם הם מציעים. כך, ניתן לחשוב בהקשר הזה על ציפייה של מטפלים שמטופליהם הלהט"בים "יישרו קו" ביחס לנורמות הטרוסקסואליות – למשל בנושא נישואים.
6. הנחה שלהט"בים זקוקים לטיפול מעצם היותם להט"בים – קבוצה זו של מבעים מיקרו-אגרסיביים מתייחסת להנחה של מטפלים שהנטייה המינית הלא- הטרוסקסואלית קשורה לכשעצמה באופן ישיר בצורך בטיפול. ניתן לחשוב בהקשר הזה, למשל, על המלצות והפניות לטיפול, ללא תשומת לב לצורך המדויק והספציפי בעזרה. דוגמא נוספת העולה מהמחקר היא קושי של מטפלים לכבד את הרצון של מטופל לסיים טיפול.
7. אזהרות ביחס לסכנות של הזדהות כפרט להט"בי – קבוצה זו של מבעים עוסקת ב"אזהרות" מצד מטפלים ביחס למימושה בפועל של הנטייה המינית והזדהות כלהט"בי – הומו, לסבית, בי-סקסואל או טרנסג'נדר. כך, למשל, מטפלים עלולים להעביר מסר גלוי או סמוי שהזדהות זו עלולה לפגוע בסיכויי התקבלות למסלול של לימודים או עבודה (כשהמסר הסמוי הוא "תשים לב שבראיון עבודה לא תבליט יותר מדי את זה שאתה הומו").

אוסיף עכשיו מיקרו אגרסיות מצד המטפל הנובעות מכך שהמטופל גם עבר פגיעה מינית:

1. חוסר אמונה בכך שהנפגע באמת עבר את מה שעבר. מתוך הקושי לשמוע או להכיר ברוע האנושי או מתוך סיבות אחרות, המטפל אינו מקבל ואינו מאמין לנפגע ובכך משחזר את חוסר האמונה של הסביבה במה שקרה למטופל.
2. הנחה שבגלל שעבר תקיפה מינית, התעצבה זהות המינית כהומו – זאת הנחה מוטעית הנובעת מתוך הצורך של המטופל למצוא הסבר לנטייתו וכן חוברת לתקווה לשנות זהות זאת ובעצם מביעה חוסר קבלה שלה. הזהות אינה נקבעת עקב פגיעה מינית. הפגיעה יכולה לבלבל אך לא תיהיה הגורם הקובע לגבי הזהות.
3. הנחה כי כל הרעים החוליים שתקפו את המטופל, נובעים מהיותו נפגע – התקיפה אמנם עיצבה ותרמה לגיבוש דברים מסוימים באישיות הנפגע אך היא לא ההסבר להכל.
4. הנחה כי כפי שלא נתן "להחלים" מהומוסקסואליות, אי אפשר "להחלים" מפגיעה מינית – הנחה זאת תורמת לייאוש של המטופל.
5. הנחה כי הנפגע נפגע כי הוא הומוסקסואל – הנחה זאת אינה נכונה אלא אם כן מדובר בפשע שנאה. מטרתה להציב איזה סדר בכאוס ולמצוא הסבר לשאלה, "למה דווקא אני?"
6. החיבור בין חולשה חוסר ערך עצמי השפלה ובושה לבין הומוסקסואליות וקורבנות הקשורה לפגיעה – הנחה כי אם נפגע ואם הומו אז חלש וחסר אונים וחסר כוחות. פעמים רבות ינסה המטופל לשכנע בכך וגרום למטפל לייאוש מהאפשרות התקדמות.