סקירת הספר Antonino Ferro: Supervision in psychanalysis – The Sao Paulo SeminarsUSA: Routledge Books, 2013, pp154

רני לוי

מתוך: שיחות; כתב עת לפסיכותרפיה, כרך ל"ה, חוברת 1, 2020.

בנובמבר 1996 נערך בסאן פאולו, ברזיל, כנס שעסק בהגותו של וילפרד ביון, אחד הדוברים היה ד"ר אנטונינו פרו, אנליטיקאי מנחה בחברה האיטלקית לפסיכואנליזה, בהזדמנות זו הוזמן פרו להנחות סמינרים של הדרכה קבוצתית כחלק מהכנס. בסה"כ נערכו עשרה מפגשים בשלושה ימים. חלק מהמקרים שהובאו היו של אנליזות של ילדים וחלק של מבוגרים. ספר זה הוא תיעוד של הסמינרים הללו.

הספר פותח בהקדמה שבה מפרט פרו בנקודות את עיקרי הרעיונות שהבשילו במהלך עבודתו הטיפולית עד כה ובאו לידי ביטוי נרחב בהדרכות המוצגות בספר. בסקירה, אשתמש בכמה מנקודות אלו ואסבירן בעזרת דוגמאות מהספר. אעזר בספר בכדי להבהיר מושגים בסיסיים בהגותו של פרו, בעיקר בכל הקשור לטכניקת העבודה טיפולית שלו.

פרו הוא הההוגה המרכזי והמפתח של תיאוריית השדה הביוניאנית, תיאוריה שמקורה בתיאוריית השדה של בני הזוג ברנג'ר (Baranger), כמו גם מתיאוריית החשיבה של ביון וכן מהנרטולוגיה.

השדה, או "השדה הבי-פרסונלי", הוא מושג שמקורו בתיאוריית השדה של בני הזוג ברנג'ר. תיאוריה זו הושפעה מהגותו של הפסיכולוג החברתי קורט לוין שתיאר קבוצות כשדה של כוחות שביניהם מתקיימת תלות והשפעה הדדית. כמו כן הושפעו מתיאוריית יחסי האובייקט, הם טענו כי במטופל והאנליטיקאי יוצרים יחד שדה ריגשי התייחסותי, שדה של השלכות והזדהויות השלכתיות מצטלבות המתקיימות על ידי חיי הנפש הלא מודעים של הזוג האנליטי.

"מדובר על מעיין אזור ביניים", כותב פרו, "המאפשר את היווצרותן של סצנות ודמויות, שבמקרה אחר היו נשארות לכודות הבהרה בטרם עת של תנועות בתוך קשר" (1, עמ' 29). פרו הוסיף לשדה את ממד החלימה ותיאר אותו כשדה הנחלם על ידי הזוג האנליטי, שדה שהוא גם שדה משחק משותף כפי שתיאר ויניקוט את משחק ה – SQUIGGLE. במפגש הטיפולי, נוצר השדה ולו יש חיים משלו, הוא במוקד ההתייחסות של האנליטיקאי וממנו שואב האנליטיקאי את המחשבות שלו על המטופל. האנליטיקאי הוא כמובן חלק בלתי נפרד מהשדה וככזה הוא עוד אחת מהמויות המאכלסות אותו. אל מושג הדמויות נחזור בהמשך הסקירה.

פרו הוא הוגה ואנליטיקאי חי מאד. כתביו גדושים בדוגמאות, אהבתו למטפורות מתחום האוכל, הספרות והקולנוע הופכת את הקריאה בהם למשחררת ומעוררת אסוציאציות ומחשבות. כמו בתיאורי המקרים המובאים בספריו הרבים, כך גם כמדריך בקבוצת הדרכה, אנו מוצאים אצל פרו אדיבות, נינוחות וספונטניות ונתן לראות כיצד הוא שומר על אוירה נעימה ומאפשרת בהדרכות, תכונות אלו גם מאפשרות לו לצור אוירה המאפשרת למטופל לקבל את דבריו ופרושיו (2).

התייחסותו החמה והמעוררת למקרים המובאים לפניו היא הדגמה חיה לעמדתו כי על המטפל להחיות את המטופל ולעורר בו חיבורים אסוציאטיביים. המטפל אמור לפעול כאנזים המעודד טרנספורמציות בשדה הטיפולי (עמ' 106) אומר פרו ואני חושב על אנזימים בצינור העיכול וחשיבותם הרבה בזירוז תהליך עיכול המזון בגוף האדם.

מתוך דברים אלו, אנו ראים כי עניינו של פרו הוא בהתמרות (transformations), או כפי שהוא מכנה זאת, אלפאבתיזציות, הפיכת יסודות ביתא ביסודות אלפא. בעקבות ביון הוא רואה את הפרוש הטיפולי ככלי להתמרה. התמרות הן פעולתה של פונקציית אלפא, תפקידו של המטפל הוא, כאחד מתפקידי האם לתינוקה, להיות פונקציית אלפא עבור המטופל. פונקציית אלפא היא מושג של ביון המתאר פונקציה המשנה תוכן תחושתי, רגשי, חסר צורה (יסוד ביתא) בתוכן הניתן כבר לחשיבה (יסוד אלפא).

מה שמביא להתמרות אלו הוא הפרוש, הפרוש אצל פרו נשאר הכלי המרכזי שאיתו עובד המטפל, אך מטרת הפרוש שונה באופן רדיקלי מהמטרת המסורתית של הפרוש, כפי שאנו מכירים מהגותו של פרויד ושל קליין למשל. אם הפרוש במובנו המקורי נועד לעזור ולספק תובנה ומודעות בקשר לקונפליקט לא-מודע אצל המטופל, אזי בתיאוריה זאת תפקידו להרחיב את יכולת המטופל לחוש להרגיש ולחשוב, או במילים אחרות, להרחיב את יכולת ההכלה והמחשבה של המטופל.

על הפרוש להיות מותאם למקום שבו נמצא המטופל: "ישנם רגשות שאפשר לפרש באופן ישיר. בראש ובראשונה כעס, אכזבה,  פגיעה, ואז, אחר כך – קינאה או שבריריות. בכל מקרה, צריך יותר זמן כדי לפרש תוקפנות, אלימות, אגרסיביות, סאדיזם וצרות עין. צרות עין תפורש על ידי המטופל כאשר יהיה לו "מקום לשמור אותה".  הנקודה היא, שהמטופל לא יכול מיד למצוא את המקום עבור החלקים שקשה לעשות להם אינטגרציה – אחרת,  מדוע שהוא יפצל אותם ממנו? – כמו כן נדרש זמן נוסף ונדרשת עבודה נוספת כדי לפתח את הפוטנציאל הזה במטופל (במונחים שביון משתמש בהם, הכוונה היא לאפשר את התפתחות פונקציית האלפא של המטופל כ"מיכל")" (עמ' 3).

ה – Mind  של מתפתח ומתרחב בעזרת יכולת ההכלה של המטפל בשדה הטיפולי. זהו תהליך צמיחה אין סופי במהותו. המטפל, אם להשתמש במטאפורות מתחום המרחב, יוצר את המקום שבו אפשר יהיה למקם או להניח את הרגש, על כן אין טעם לפרש, לדוגמא,  את צרות העין אם אין למטופל היכן להניח אותה.

פרו עסוק מאד באופן שבו מקבל המטופל את הפרוש. על הפרוש להיות מוגש בטמפרטורת החדר באופן הנתן לעיכול על ידי המטופל. פרוש חזק מידי, כמו פרוש חרדה ישיר או פרוש העברה, יציף את המיכל של המטופל ויהפוך אותו לרווי,  המיכל הרווי נחווה על ידי המטופל כמסוכן ולכן כרודפני ולכן יהיה עליו להתנתק או להכחיש את הפרוש (עמ' 52).

את המיכל של המטופל יש לבנות ולהרחיב בהדרגה, בכדי שיכול לקבל לתוכו פרושי העברה ישירים. פרו עסוק ביותר באופן שבו מסמן המטופל למטפל כיצד הקשיב לפרוש ואיך חווה אותו ומה עשה אתו. אין הכוונה שעליו לפרש את אופן קבלת הפרוש, אלא רק לקחת אותו בחשבון. אם בתגובה לפרוש, מספר הטופל על כך שבילדותו הדודה שלו נהגה לצרוח לו באוזן, אין הכוונה שעל המטפל לומר כי המטופל מרגיש שהמטפל צורח לו באוזן, אבל עליו לקחת בחשבון כי המטופל חווה אותו באופן לא נעים וחודרני ואלים ולהשתדל לדבר אליו באופן אחר שלא יזכיר לו את הדודה שלו (עמ' 96).

פרושים חלשים, שאינם רוויים (unsaturated interpretations) הם פרושים בהם לא לוקח המטפל את הטראנספרנס אליו, אלא משאיר אותו במקומו בכדי לא להציף את המטופל. אלא פרושים נרטיביים שאינם מציפים את המטופל חרדה.  הפרוש החלש על פי פרו הוא כאבני לגו שהמטופל יוכל להשתמש בהם ולבנות מהם חיבורים לאבנים אחרות לכדי נראטיב אפשרי שיביא להתפתחות ובנייה נוספים.

לדוגמא: כאשר מטופל מספר כי "החתול של סבתא שלי נואש מכיוון שסבתא שלי נסעה. איך אוכל להסביר לחתול שסבתא נסעה, אבל שהיא תחזור?" (עמ' 4)  אפשר לראות בדמות הנוטשת חלקים נוטשים של המטפל או חלקים ננטשים של המטופל, אפשר למקם את החלק הנוטש אצל המטפל ולהלביש אותו בבגדי הסבתא, אך אפשר ולפעמים רצוי להשאיר את החתול כחתול והסבתא כסבתה, שכן כל דבר מעבר לכך יהיה יותר מידי עבור המיכל הרגשי של המטופל.

עוד בעניין פרושי העברה מביא פרו את הדוגמא הבאה: "שנים מאוחר יותר, הגיעה אליי מטופלת נוספת שסיפרה לי כל הזמן על הקשיים שיש לה עם החבר שלה, ואני פירשתי כל דבר שהיה קשור בו בצורה הנכונה, במונחים של ההעברה.  כל דבר שהיא אמרה על החבר, העברתי אותו אליי. יום אחד, המטופלת שאלה אם תוכל להגיד מילה לפני שתשכב על הספה: "הבט, יש משהו שאני רוצה לומר כבר הרבה זמן. כשאני נכנסת לחדר הזה, אני נכנסת עם בעיה אחת, דהיינו – החבר שלי. כשאני עוזבת את החדר, אני יוצאת עם שתי בעיות: הבעיה עם החבר שלי, ובנוסף, הבעיה שיש לי איתך. מה יוצא לי מזה?" (עמ' 110).

בכדי להמשיך והסביר את עקרי הטכניקה שפרו מציע, נראה את תפיסתו של פרו את המנגנון הנפשי. המנגנון מורכב משתי רמות, מסבירה ד"ר דורית קבילי באחרית דבר לתרגום העיברי של ספרו של פרו "טכניקה בטיפול בילדים"(1), הרמה הראשונה היא רמת פיקטוגרמה. בעקבות לחץ של רכיבי ביתא על פונקציית אלפא נוצרת תמונה, רכיב אלפא, רכיב פרוטו-ויזאולי, או אודיטורי, שהוא ייצוג הנושא משמעות. זוהי תמונה כלשהי שאינה מחוברת לדבר עדיין. הרמה השנייה היא 'מטא-פונקציה אלפא', היא העורכת, המחברת את אבני הלגו יחד לכדי רצף הנתן לאחסון בזיכרון, זוהי כבר נגזרת סיפורית (narrative derivative), מושג נוסף של פרו, המסוגלת להכניס את הצילומים לכדי קו עלילתי כלשהו, לכדי סרט.

להלן דוגמא מהספר המסבירה מושג זה: "אחרי פירוש העברה, קופצת מטופלת צעירה ואומרת, כתשובה: "נעקצתי על ידי חרק, הנה המקום המתנפח" אמירה זאת היא נגזרת הסיפורית (narrative derivative) המתארת חוויה של הפתעה, כאב וגירוי; חוויה שקיבלה צורה, צבע וביטוי באמצעות פיקטוגרמה. אפשר היה לבחור נגזרות סיפוריות אחרות, משמעותיות במידה זהה. "כשהייתי קטנה, אבי היכה אותי לעתים תכופות, וזה השאיר סימנים"; או "ראיתי בטלוויזיה משאית שגרמה להרס טור שלם של מכוניות, בגלל שהנהג שלה התעלם מתמרור העצור"; או "בבית הספר היסודי, ילד נוראי אחד מהכיתה של אחי הקטן הטיח אותו לקרקע והוא החל לדמם"; או "אני זוכר פרק בסידרה ER ("אי-אר" – חדר מיון, סידרת טלוויזיה) שבו היו צריכים להחזיר לחיים אנשים ששודדים פגעו בהם, והיה המון דם…" וכך הלאה, במספר אינסופי של נגזרות סיפוריות של אותו יסוד α עצמו. (עמ 3)

פרו מציע לנו דרך עבודה: אם נתן לעצמנו להיות עדים לאותן נגזרות סיפוריות ותמונות המופיעות אצלנו בזמן הרוורי נוכל לקלוט משהו מהמסר הסמוי של המטופל כפי שמופיע בשדה באותו רגע, הבנת המסר הזה והיכולת שלנו לדבר עליו עם המטופל באופן שלא יצור התנגדות אלא התפתחות, היא מהות העבודה הטיפולית אצל פרו. הוא מעיד על עצמו כי במהלך פגישה כאשר הוא נמצא במצב של רוורי, מופעים לנגד עיניו דימויים רבים ולפעמים אפילו רבים מידי עד כי לא תמיד קל להכניס בהם סדר והיגיון פנימי (3, עמ' 107).

כך בא הדבר לידי ביטוי ביחסים הטיפוליים: האנליטיקאי אינו מכיר את יסודות אלפא הלובשים צורה בכל רגע נתון, מתעוררים לחיים בעקבות גירוי שחווה מהמטופל. האנליטיקאי יוצר קשר עם יסודות אלפא כשהוא ברוורי, ברגע כזה של הרוורי, הוא בקשר עם פונקציית חלימה בערות שלו. החלימה בערות של המטפל היא מרכיב מרכזי וחשוב בהבנת המטופל, דרך החלימה בערות יכול המטפל לדעת על מקומו הנפשי של המטופל על המצב הלא נגיש, הלא מודע שאותו מנסה לתקשר המטופל כרגע למטפל. גם דברי המטופל נחווים  כחלום, זאת פרדיגמת החלום (oneiric paradigm) הרדיקלית של פרו. כאילו בפתח דבריו של המטופל יש להוסיף תמיד את המילים "חלמתי ש…" והמצב האידיאלי הוא לראות את כל המפגש הטיפולי כחלום (עמ' 61).

כך מתאר מטפל באחת ההדרכות את החלימה בערות של מול המטופל שלו, לואיס: "אני מדמיין את דון ג'ובאני, מושא להערצה ומלא און, מציג את נשותיו בתהלוכה. אני מדמיין חרק חלוש, בודד ושבוי בכלאו. אני רואה התרחשות בלתי רגילה, טרגית-קומית: לואיס כחרק המחופש כדון ג'ובאני. אולי הוא מייצר מכשולים בטיפול כדי שלא לאבד את תלבושתו ולהימנע מליפול" (עמ 13).

זהו חלומו בערות של המטפל שעל פיו, כפי שמראה פרו בהמשך, הוא יכול ללמוד על שבריריותו של המטופל וניסיונותיו האנושים להציג עצמו כחזק בעוד בעצם מרגיש חלש ועלוב.

גם המטופל חולם את המפגש הטיפולי בזמן אמת. "כשהאנליטיקאי מציע את הפירוש, הפירוש פועל עבור המטופל כגירוי ליצירת יסוד אלפא, והוא יוצר פיקטוגרמה רגשית של הדרך שהוא חווה בה את הפירוש. באופן כללי, הוא אינו יכול להכיר את יסוד אלפא לכשעצמו, אך הוא גוזר מתוכו נגזרת סיפורית; כלומר, הוא מוצא דמויות אמיתיות מהחיים ומצבים שיש להם קשר כלשהו ליסוד אלפא שנוצר ולבש כאן צורה". (עמ' 14)

ההבדל בין המטופל ולמטפל כאן הוא במיומנות וביכולת הסתכלות על התהליך. המטפל מיומן יותר לפרש את הנגזרות הסיפוריות שעולות אצלו ולראות איך הן יכולת לתרום במשהו להבניית הסיפור של המטופל, להתמרה של חומרים שאינם נתנים לעיכול עדיין על ידי המטופל לכאלה שיוכל לשאת בתוכו ובכך להגדיל את היכולת שלו לבצע את אותו תהליך שעושה המטפל.

מעניין לראות כמה דומים שנים המצבים הללו לשני עקרונות פעולה של הנפש שאותם מתאר סימיגטון בספרו הפסיכולוגיה של האישיות (4).

העקרון הראשון הוא העיקרון היוצר (the creative principle) כעיקרון היוצר את האישיות. אנחנו לא יודעים אותו, את העיקרון היוצר, הוא אינו ידוע לנו באופן ישיר, אלא בלתי ישיר. העיקרון היוצר יוצר איחוד בין חלקים שונים באני. הוא עקרון מאחד. העיקרון היוצר מחולל את האישיות, הוא הופך את הנתונים לאישיות ובלעדיו אין אישיות. הנתונים, חומרי הגלם, הם הדחפים, התחושות והרגשות. סימינגטון ממשיל את התחושות והרגשות לזרעים יבשים הנמצאים במצב של מוות ומחכים לאור השמש ולמים שיגיעו אליהם. אור השמש הוא האהבה והמחשבה של האחר עליהם. זה מה שמחיה אותם והופך אותם לניתנים להיקשרות עם חלקים אחרים לכלל אישיות. העיקרון השני הוא העיקרון המאגד (all inclusive principle).  עיקרון זה מצביע על היכולת לצרף יחד גורמים שונים, פנימיים וחיצוניים, למשל את הסובייקטיבי הפנימי עם השפה האובייקטיבית. צרוף זה יוצר רעיון הניתן לידיעה.

מעניין למצוא אצל שני ממשכי ביון, גרסאות דומות ברמת פירוט בהבנה יצירתית שונה לאותם שני עקרון שמצביעים על התהליך הנפשי שבעוד הראשון הוא יצירה של יצוג או דימוי, השני הוא קשירה שלו בתוך משהו רחב יותר, יהיה זה סיפור או נגזרת סיפורית או האישיות עצמה.

מתוך העיסוק הנראטיב מתפתח בשדה הטיפולי בין המטפל למטופל, עולה העיסוק במושג הדמות (character): "מהרגע שהמערך הפסיכואנליטי מופעל, אנחנו לא עוסקים יותר באנשים אלא בדמויות, כך שאשתו של המטופל יכולה להיות כל דבר מלבד אשתו האמיתית של המטופל" (3, עמ' 41).

הדמויות הן 'מצרף פונקציונלי', אוסף של תכונות בתוך השדה  המיוחסות לגורם כלשהו, אשר יכול להיות דמות שקיימת במציאות, אך גם ציור, סיפור, זיכרון וכך הלאה, המרכיבים של הדמות הן חלק מהמטופל אך יכולים להיות גם חלקים מהמטפל שאותם המטופל משליך על הדמות, היא יכולה להיות מורכבת מחלקים משני בני הזוג האנליטי או מחלקים של אחד מהם, היא משתנה בהתאם למצב בחדר ופתוח לפרוש והתמרה עד אינסוף.

כך למשל אמרה לי מטופלת צעירה, מורה במקצועה, שמאז שהתחילה את הטיפול, הילדים בכיתה שלה הפכו לנחמדים יותר. הילדים כדמות עברו טרנספורמציה שמעידה על זאת שעברה גם המטופלת החווה אותם. גם אני כמטפל השתניתי עבורה והפכתי ל'ילד נחמד יותר'. הדמויות הן ייצוגים משותפים בשדה הטיפול ובאמצעות ההתמרות שהן עוברות נתן להצביע על שינוי אצל המטופל ובשדה המשותף. דרך הדמויות ופועלן יכול המטפל לדעת על ההעברה של המטופל ובעיקר על הדרך שבה נחווה הפרוש שנתן על ידי המטופל.

וכך מתאר פרו את מושג הדמות: "ישנה ליתוגרפיה (הדפס אבן) נפלאה של אשר (Escher), שנושאת את הכותרת "יחסיות" (Relativity), שבה קומות רבות מקושרות זו לזו ע"י גרמי מדרגות רבים, ולא ברור לאיזה כיוון הולכים גרמי המדרגות, או האם הם מצטלבים. אנחנו יכולים לראות את הדמויות כאילו הן עומדות על גרמי מדרגות רבים, ובדרכים שונות ומגוונות. על גרם מדרגות אחד, הדמות היא צורה אמיתית; על גרם אחר הדמות היא אובייקט פנימי של המטופל; על אחר – ובעיניי המשמעותית ביותר – הדמות היא משהו שקשור באופן ספציפי למה שקורה במפגש עצמו. אני אמקד את תשומת ליבי בסוג שלישי זה, יותר מהכול". (עמ' 11)

גם דמותו של פרו היא דמות נוספת בשדה הנפתח בין הקורא בטקסט של פרו לבין הטקסט עצמו, איזו דמות היא זאת? אני שואב המון עידוד וכח מדמותו כפי שהצטיירה אצלי במהלך הקריאה הלא פשוטה בכתביו ובעיקר באוסף ההדרכות הזה. איזה עוד אנליטיקאי כותב כי הוא חייב לעבוד ובאיזה שהוא מקום אפילו מכור לעבודתו וכן שעליו להגיע פחות או יותר שבע ומסופק לעבודתו שאם לא יתקשה להיות שם עבור מטופליו וכן, איזה עוד מטפל מדבר על כך שאם בכל מקרה הוא נמצא שעות על שעות עם מטופלים כדי שלפחות נהנה מכך עד כמה שאפשר (5).

ביבליוגרפיה

1. פרו א, . (2011 .(טכניקה בטיפול בילדים. הפסיכואנליטיקאי והילד: המפגש והשדה הרגשי. תל אביב: תולעת ספרים.
2. Stern, D. B. (2013). Field theory in psychoanalysis, Part 2: Bionian field theory and contemporary interpersonal/relational psychoanalysis. Psychoanalytic Dialogues, 23(6), 630-645.‏
3. Ferro, A. (2018). The new analyst's guide to the galaxy: questions about contemporary psychoanalysis. Routledge.‏
4. Symington, N. (2018). The psychology of the person. Routledge.‏
5. Ferro, A. (2017). The pleasure of the analytic hour. Italian Psychoanalytic Annual, 11, 67-78.‏