"אחים לרגש" – מספר מחשבות על קבוצות המורכבות ממשתתפים גברים בלבד

מאחים לנשק ל"אחים לרגש": מאפייני קבוצות המורכבות ממשתתפים גברים בלבד

שלום לכם. אני שמח להיות כאן. אני רוצה לשתף אתכם במחשבות שהצטברו אצלי בנושא של קבוצות גברים – קבוצות המורכבות ממשתתפים שכולם גברים.

בשנים האחרונות הנחיתי מגוון של קבוצות שהשתתפו בהן גברים בלבד. להלן רשימה חלקית:

• קבוצה טיפולית לגברים שעברו תקיפה מינית. המפגשים נמשכו שנתיים וחצי במסגרת מרכז הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית בת"א. הנחיתי אותה יחד עם מנחה אישה.
• קבוצת תמיכה לאבות הומוסקסואלים שהיו בקשר הטרוסקסואלי. הקבוצה נפגשה במשך כשנה במסגרת האגודה לזכויות הפרט. הנחיתי לבד.
• קבוצת דינאמיקה בין-אישית לגברים באוריינטציה פמיניסטית. מפגשי הקבוצה נמשכו חצי שנה ומשתתפיה היו מתנדבים בקו סיוע לנפגעי תקיפה מינית. הנחיתי לבד.
• קבוצה לגברים אלימים. במרכז למניעת אלימות במשפחה, בחולון. הנחיתי יחד עם מנחה אישה.
• קבוצת תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד. משך הקבוצה היה שני סבבים של חצי שנה, במסגרת עמותת 'אחת מתשע'. הנחיתי יחד עם מנחה גבר.
• קבוצה טיפולית למכורים נקיים שעברו פגיעה מינית בילדותם. במסגרת מרכז סיוע, בשיתוף עם מרכז גמילה. אני מנחה אותה יחד עם מנחה אישה – מטעם מרכז הגמילה. הקבוצה מוגדרת כקצרת טווח ועדיין מתקיימת.

לקבוצות אלה מספר מאפיינים:

1. יחסית לקבוצות טיפוליות אחרות, לכל אחת מהקבוצות הייתה מטרה וייחוד, והיא הורכבה ממשתתפים בעלי אפיון ספציפי.
2. הן היו קצרות יחסית.
3. חלק מהקבוצות שציינתי, בעצם כולן מלבד הגברים האלימים, נעשו בפעם הראשונה בארץ. מכאן שהיה לי מעט חומר תיאורטי להיעזר בו.
4. חוץ מקבוצת האבות וקבוצת מתנדבי המרכז, את כל שאר הקבוצות הנחיתי יחד עם מנחה או מנחָה נוספים.
5. כל הקבוצות התקיימו תחת ארגון כלשהו, עמותה או מוסד ציבורי אחר.

בקבוצות אלה ניסיתי לעזור למשתתפים להפוך מ"אחים לנשק" ל"אחים לרגש". לאפשר לגברים לפתח שיח רגשי בינם לבין עצמם ובינם לבין אחרים. מסתבר שמטרה זאת אינה רק שלי. גם סטרנבך (Jack Sternbach) במאמרו משנת 2001 העוסק בקבוצות גברים, מנסח את מטרתו הראשית באופן דומה. "מטרתי הראשית בעבודה עם קבוצות גברים", הוא כותב, "היא לעזור לגברים לפתח את היכולת הפנימית שלהם לקיים קשרים בין-אישיים". (התרגום שלי).

התמודדות הגברים בקבוצה היא קודם כל עם האם וחוסר ההכלה וההחזקה, ורק לאחר מכן עם האב והסמכות

התיאוריה הפמיניסטית הדגישה את הצורך בעבודה קבוצתית עם קבוצות של נשים בלבד מתוך רצון ליצור "מרחב בטוח" המאפשר העצמה של נשים על ידי נשים וחקירת המרחב המיוחד שנוצר בסביבה נשית. בקבוצות הגברים שהנחיתי נוצר "מרחב גברי". האם זה מרחב בטוח? איני חושב כך. אני בכלל לא כל כך מאמין שיש מרחבים בטוחים. אני כן חושב שזהו מרחב מיוחד. מרחב שבו אין נשים נוכחות בחדר, אלא רק בשדה המדומיין של הגברים. את השדה הזה אני רוצה לתאר בהרצאה הזאת. ברצוני לעסוק בדמות האישה/האם/בת הזוג וכן הילדה, אצל הגברים, כפי שהופיעה בקבוצות שהנחיתי.

פיתוח השיח הרגשי מתחיל מתוך הקשר בין האם לבן, קשר של החזקה והכלה. לפי דעתי כאשר קשר זה נפגע, קשה לגברים לתקשר ולהתחבר על בסיס רגשי זה עם זה. קושי זה קיים הן בקבוצה והן עם אחרים משמעותיים בעולמם של הגברים מחוץ לקבוצה. בקבוצות שהנחיתי ראיתי כי ההתמודדות של הגברים היא קודם כל עם האם וחוסר ההכלה וההחזקה שלה, ורק לאחר מכן עם האב וסמכותו. אני מאמין שהבחנה זאת עלתה וצפה לנגד עיניי בשל העובדה כי בחדר נכחו גברים בלבד.

פרויד וביון בנו מודל של קבוצה ושל תהליכים קבוצתיים על פי קבוצות של גברים. הם עשו זאת תוך הדגשת הסמכות והקשר אליה, או במילים אחרות, שמו את הדגש בקשר עם האב. הם לא התייחסו מספיק, אם בכלל, לקשר של חבורת הגברים בקבוצה עם האם.

ב"פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני", פרויד מזכיר קבוצות ("המון מלאכותי" בלשונו), של אנשי צבא וקהילת מאמינים נוצרים. קבוצת המאמינים מכונה "אחים מטעם ישו", כלומר אחים מכוח אהבתו של ישו אליהם. הקשר של כל הפרטים בקהילה אל ישו הוא המחבר אותם יחד. כך גם המצביא בקהילה הצבאית הוא אב אשר אוהב במידה שווה את כל חייליו ולכן הם קשורים אליו בקשר של רעות. (פסיכולוגיה של ההמון ואנליזה של האני, עמ' 55). ב"טוטם וטאבו" כותב פרויד על "קהילת האחים" הנמצאים ביריבות עם האב, ראש השבט, רוצחים אותו והופכים אותו לטוטם שכלפיו הם חשים אשמה ואותו הם יראים.

סיכום פרויד: בשלוש הקבוצות הנזכרות ע"י פרויד –  קבוצת המאמינים, קבוצת החיילים וקבוצת האחים – האב וסמכותו הם במרכז. אפשר להוסיף לקבוצות אלה את קבוצת המשפחה הפטריארכלית שגם בה הקשרים הם קודם כל סביב דמות האב, כמו למשל בתסביך אדיפוס.

גם אצל ביון מדובר בחיילים, גברים ככל הידוע לי, ובקשר שלהם עם הסמכות. הבסיס לתיאוריית הקבוצות שלו התחיל בפרויקט נורת'פילד שבו היה ביון אחראי על כ – 400 חיילים בבית החולים הצבאי בנורת'פילד. כידוע, החיילים שהגיעו לנורת'פילד נפלטו משדה הקרב.

אפשר לראות בשלוש הנחות הבסיס – קבוצת התלות, קבוצת ההתמודדות או הבריחה, וקבוצת הזוגיות – שעל פיהן פועלת הקבוצה כאשר אינה במצב של קבוצת עבודה, את חשיבות הסמכות וההתמודדות איתה.

ביון כותב: "כדי שהטיפול הקבוצתי יצליח, חשוב ככל הנראה שלפסיכיאטר תהיה ההשקפה וטביעת העין האינטואיטיבית האוהדת, שיש למפקדה של יחידה צבאית טובה" (התנסויות בקבוצות, עמ' 21). ביון שם עצמו במקום של מפקד יחידה צבאית. מקום זה זר לי והולם רק באופן חלקי את הגדרתי העצמית כמנחה. הייתי רוצה להרחיב את ההגדרה הזאת, ואם איני יכול מטעמים ביולוגיים ברורים להיות אם מכילה, אני עדיין יכול לחשוב על עצמי, שוב בעקבות ביון המאוחר יותר, כפונקציה מכילה המאפשרת לקבוצה להכיל את עצמה.

הקשר עם האם יכול ליצור, אצל התינוק, מלכודת של הזדקקות מחד וחוסר היענות מאידך

הקשר עם האם: התינוק הרך הנולד הוא כולו פוטנציאל הזקוק לאמו לצורך הישרדות פיזית ורגשית ולצורך התפתחותו. תפקיד האם הוא לספק את הצרכים הפיזיים והנפשיים של התינוק. הצורך הנפשי חשוב בדיוק כמו הצורך הפיזי. אני מדבר על הצורך בהחזקה והכלה. הכלה היא פעולה אקטיבית שאותה מבצעת האם. הפעולה הזאת היא במהותה התמרה, טרנספורמציה של חומרים ראשוניים לא מילוליים לייצוגים, ובעיקר למילים הניתנות לחשיבה ולתקשורת. החזקה במובן הוויניקוטייני היא היכולת של האם לשאת עבור התינוק את המרחב, הזמן והחוויה האנושית ולגונן עליו מפני כניסות חודרניות ובלתי מותאמות של המציאות.

תיאור המלכודת: מה שאנו רואים בקבוצות ובטיפול פרטני זה את תוצאות היעדר הקשר המספק עם האם. כאשר האם אינה מכילה ואינה מצליחה לספק החזקה נאותה עבור התינוק, נוצר מצב שבו התינוק תלוי באם. הוא תלוי בה עקב הצרכים הפיזיים והמשאלה והתקווה לסיפוק הצרכים הנפשיים. יחסים אלו עם האם הופכים ליחסי אובייקט מופנמים אשר חיים בתוכו ומשוחזרים עם אחרים משמעותיים לאורך החיים. על התינוק למצוא דרכים להישאר בקשר עם האם מבלי להסתכן במגע עם התכנים הרגשיים הדחויים שלא זכו להכרה והכלה שכן תכנים אלה והיעדר המפגש של האם איתם יוצרים כאב נפשי בלתי נסבל. המצב הזה יוצר תצורות של אני מזויף, בלשונו של ויניקוט, או של חוסר יכולת לחשוב ולחלום, בלשונו של ביון.

התמודדות עם המלכודת בקבוצה: בקבוצות הגברים הנושא העיקרי הוא התמודדות עם היעדר סיפוק הצרכים על ידי האם ורק לאחר מכן התמודדות עם בעיות הסמכות הנוצרות מול האב. כדי לבדוק את הקונפליקט האדיפלי צריך התינוק להרגיש מספיק בטוח בקשר עם האם. אם ייכנס לקשר אדיפלי ללא הביטחון בעצמו ובקשר שלו לאם, יתקשה להתמודד עם החרדות הקשורות בקשר זה וכן יתקשה להזדהות עם האב. בהקבלה – כדי לבדוק את היחס לסמכות בקבוצה, על חברי הקבוצה לפתח יכולת רגשית, קרי יכולת לזהות את רגשותיהם, את רגשות האחרים סביבם, ולפתח יכולת (וביטחון מסוים ביכולת) לתקשר רגשות אלה עם אחרים.

לעניין השפעות היעדר ההכלה יש גם היבט חברתי. הצורך בהכלה ובהחזקה דומה אצל בנים ואצל בנות, אך התוצאה של היעדר סיפוק הצרכים האלה שונה ע"פ המגדר. אפשר לראות שוני זה בחלוקה על פי סימפטומים הנוצרים עקב היעדר הכלה אצל בני המגדר השונים.

בחלוקה גסה ניתן יהיה למצוא אצל הגברים יותר: ניתוק רגשי או החצנה של רגשות, בעיקר זעם. כמו כן אפשר יהיה למצוא יותר אלימות והתמכרויות. אפשר יהיה למצוא גם יותר בעיות בריאותיות כרוניות. ואילו אצל הנשים נמצא יותר: הצפה רגשית, הפניית האלימות כלפי עצמן, דיכאון  – המאובחן אצל נשים יותר מאשר אצל גברים, וכן הפרעות אכילה, שגם הן מזוהות עם נשים יותר מאשר עם גברים.

הגנות

אצל הגברים בקבוצות נמצא תצורות שונות של הגנות מפני חיבור רגשי. חיבור כזה מעורר חרדה מכמה סיבות:

1. להרגיש רגשות כואבים זה כואב, ויש הרגשה שלא ניתן יהיה לעמוד בכאב זה, וזאת בעיקר כי האם התקשתה להיות עם כאבו של התינוק.
2. להרגיש פירושו להצטרך, לקוות, לשאוף, ולהסתכן בכך שהמשאלה תידחה, שוב כפי שהורגש מול האם.
3. גברים מחונכים לפעול. עבור גברים רבים, להרגיש משמעו לפעול. הם מתקשים להבדיל בין רגש לבין מעשה ולכן ייזהרו מאד לא להרגיש רגשות שיובילו אותם למעשים שעליהם יצטערו לאחר מכן.
4. להרגיש פירושו להתמודד עם שינויי הרגשה. הרגש אינו יציב ומשתנה תדיר בהתאם למצב שנמצא בו האדם. להרגיש, לאפשר לעצמם להיות שונים בכל פעם, מעורר חרדה של אובדן זהות. חוסר יציבות וגבריות אינן תכונות ההולכות יד ביד.

אני רוצה לזמן לחדר קבוצת גברים בת חמישה משתתפים ולתאר כל אחד מהם. חברי הקבוצה הם: הדומם, הזועם, המושיע, הרגשיפוב, והטכנאי. כל אחד מהם הוא הגנה מפני חיבור רגשי. כל אחד הוא דמות כשלעצמה, אך גם סוג של מצב קבוצתי המאפיין את קבוצות הגברים. כל אחד מהמשתתפים האלה הוא היבט תוך-נפשי – הכוונה היא שבכל גבר בקבוצה יכולים להיות מרכיבים מחמש הדמויות שאתאר.

חמש הדמויות האלה, חמש ההגנות הגבריות, הן גם מצב תרבותי המאפיין גברים. ההיבטים ההגנתיים שאתאר זוכים לתמיכה חברתית. הגנות אלה נחשבות לסוג של נורמה וסימן לשפיות בתרבות שבה אנו חיים.

ניסיון להתמודד עם הגנות אלה הוא ניסיון להתמודד מול החברה המנסה בכל כוחה לשמר את עצמה ואת הגברים שבה כמות שהם. במובן הזה קבוצות גברים הן בבחינת דרך וסוכן לשינוי חברתי.

חברי הקבוצה הם כאמור: הדומם, הזועם, המושיע, הרגשיפוב, והטכנאי.

הדומם

לפני כמה ימים ראיתי מישהו עם חולצה שעליה כתוב המשפט הגברי ביותר: if you have to shoot, shoot, don’t talk, מתוך "הטוב הרע והמכוער".

סוגי דממה בקבוצה:

1. דממה גברית רועמת שמסתירה מאחוריה זעם.
2. דממה מנותקת של דיסוציאציה. אני לא פה.
3. דממה של אי-ידיעה. אני לא יודע מה אני מרגיש אז אני לא יודע מה להגיד.
4. דממה של חיבור למקום אחר, של טרדה. אני לא כאן כי אני יותר מדי מוטרד ממשהו אחר ואני לא יודע איך להביע את הטרדה הזאת כאן.

הזועם

בהמשך להבחנתו של ויניקוט בין עצמי אמיתי ועצמי שקרי, מנסח קורבו-לופז שני סוגים של עצמי שקרי:

האחד הוא "עצמי שקרי מרצה" (complying false self) המוגדר כהיפוך הסדר הטבעי של התשוקה: אדם מקדים את התשוקה של האחר על פני זו שלו. החרדה הנלווית היא חרדה מפני הרס העצמי על ידי האחר והמשאלה היא לרצות את האחר.

העצמי השני הוא ה"עצמי השקרי הנגטיבי" (negativistic false self), אשר קל לבלבלו עם העצמי האמיתי. זהו עצמי הרסני, הנחווה כזעם על האחר ונתפס כאמיתי עקב עוצמתו. הוא מייצג את הצורך לפעול ההפך מתשוקתו של האחר. החרדה הנלווית אליו היא החרדה מפני הרס האובייקט על ידי העצמי והמשאלה המתלווה אליו היא משאלה לנקמה באחר. שני עצמיים אלה הם שני פנים של אותה מטבע, כאשר צד אחד מקבל את התשוקה של האחר והשני מתנגד לה. שניהם נועדו לשמור על אחרות ונבדלות מול האם מחשש להיבלע בתוכה.

אני מוצא את ההסבר הזה כיעיל מאוד בעבודה עם גברים. ההסבר הזה עזר לי להבין את בני הזוג של חולות סרטן השד אשר מחד עזרו לנשותיהם באופן אבסולוטי ומלא, ומאידך התייסרו עקב התפרצויות זעם שהיו להם עליהן.

הסבר זה יכול לעזור לנו להבין את הגברים בקבוצת הגברים האלימים שהנחיתי. רייל בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה" משנת 1997 מביא הסבר נוסף לאלימות של גברים. הוא טוען כי מגברים מצופה לכעוס ולזעום. תגובת הזעם היא לפעמים התגובה היחידה שלגיטימית עבור גברים. עוד הוא מציג דפוס נרקיסיסטי שבו עוברים הגברים מהערכה עצמית נמוכה ובושה, למצב של אינטנסיביות גבוהה ותחושת עליונות. אלימות היא אחת הדרכים להגיע לתחושה זו. כך הוא כותב:

המעבר מבושה לתחושות גרנדיוזיות דרך אלימות מתרחש בחיינו מדי יום ביומו. גברים שמכים את רעיותיהם עושים זאת על מנת לדכא את "הדיכאון הסמוי" שלהם. בלא להודות בכך, אותם מאצ'ו-ים תלויים בנשותיהם לצורך הסוואת הערך העצמי הנמוך שלהם. כשבנות זוגם מאכזבות אותם בצורה כלשהי, הם משתמשים בזעם ובאלימות כדי לרפא את תחושות הבושה והדיכאון שלהם. הזעם מרפא במישור הגופני והנפשי כאחד. תחושת חוסר האונים נעלמת בזכות אשליית השליטה באישה והכוח עליה. תחושת הגרנדיוזיות מכסה על הערכה עצמית נמוכה.

מעניין לראות כמה נדירות הן התפרצויות הזעם של הגברים בקבוצה עצמה. כמעט לא חוויתי גברים בקבוצות כועסים או זועמים עליי או זה על זה. נראה כי מצב זה מעורר אימה גדולה ופחד מפני אלימות מתפרצת. גברים שהם אלימים מאוד כלפי נשותיהם, נוהגים לעתים רחוקות באלימות כלפי גברים אחרים בקבוצה או כלפי המנחה.

המושיע

הביטוי "אחים לנשק" או באנגלית – Brothers in arms המופיע בכותרת ההרצאה הזאת הוא שם התקליט של הדייר סטרייטס שיצא בשנת 1985 כשהייתי בן 14 והיה אחד התקליטים הראשונים שקניתי בחיי.

מתוכו תרגמתי אז שיר:

Why worry, there should be laughter after the pain
there should be sunshine after rain
these things have always been the same
so why worry now

למה לדאוג, צריך להיות צחוק אחרי כאב
צריכה להיות שמש אחרי הגשם
הדברים האלה הם כך מאז ומעולם
אז למה לדאוג עכשיו.

המיתוס של הגבר המושיע, המציל, מלווה גברים מאז ילדותם.  אחד הסרטים הראשונים שראיתי היה "שבעת המופלאים". יול ברינר, ג'יימס קוברן, סטיב מקווין ואחרים בסרט משנת 1960. גברים נלחמים עבור החלשים, עבור בת הזוג, עבור צדק, ומתים אחד אחד, כמעט כולם, בקרב אבוד שממנו הם יוצאים בקושי, אבל יוצאים מנצחים.

הפנטזיה של הגבר היא שאם יצליח להציל את האישה יוכל כך – בגלל התלות ההדדית ביניהם – להציל גם את עצמו. תפקיד הגבר כגיבור וכמושיע וכמציל את בת הזוג או את האימא, הופיע בכל הקבוצות בצורה כזאת או אחרת כתמה בסיסית.

לדוגמה: בפעמים שעבדתי עם קבוצה קטנה שבה מספר המשתתפים מצומצם, הפך להיות נושא ההגעה למפגש למשמעותי כי חברי הקבוצה הרגישו כי בכך שהם באים או לא באים הם מחזיקים, מושיעים את הקבוצה.

הרגשיפוב

כותב סומיט במאמר מ-1998:

"'הגבר האמיתי' הוא חזק, סקסי, אמיץ, קשוח, נדיב, צנוע, עצמאי וכזה הכובש את יצרו. הוא אינו בכיין, חלשלוש, תלותי, רגשן, גנדרן, נשי או 'ילד טוב של אמא'".

הקודים הבסיסיים של הגבריות, של מה שאנו קוראים ה"מאצ'ו", משותפים לכל החברות המערביות – גם אם אנו שוגים לעתים באשליה כי הם אינם קיימים עוד, הרי אלה הן עדיין הנורמות הגבריות השליטות.

הנה כמה ממאפייני "הגבר האמיתי":

1. "הגבר האמיתי" חייב להיות לא-נשי ככל שיוכל.
2. "הגבר האמיתי" חייב להימצא בעמדת עליונות ביחס לגברים אחרים ולנשים.
3. "הגבר האמיתי" חייב לשמור על שליטה עצמית בכל עת ולא להפגין רגשות כמו כאב ומצוקה.

הקודים האלה הם שמייצגים את הגבריות בעיני רוב הגברים. גבר המעונין להיות גבר "אמיתי" חייב לאמץ אותם לעצמו, שאם לא כן, לא ייחשב לגבר.

כותב גיליאן בעניין זה:

כבר מגיל החביון, עושה הילד מאמץ להוכיח כי הוא גבר אמיתי. יוטחו בו מילים קשות שיקראו תגר על גבריותו, יקראו לו "חלשלוש" או "הומו" או יגידו שהוא מתנהג כמו אישה, ועליו להשיב למעליבים אותו כגמולם, או אם אינו יכול להשיב, להתעלם מהם מתוך תחושת בושה והשפלה. (Gaylin 1992:30)

הרגשיפוב הוא גם ההומופוב והוא גם זה המפחד מהצד הנשי שבו. אסור לו להראות צד זה. הוא מפחד מכל גילוי רגש או ביטוי של רגש היכולים לערער על גבריותו.

בקבוצה: כמו שקבוצת האחים ידעה לזהות את יוסף, אהוב לבו של יעקב, ולהתנקם בו על אהבת אביו, כך יודעת הקבוצה לאתר את המשתתף הרגיש, היודע יותר מאחרים להביע את רגשותיו. הקבוצה מזהה את אהבת המנחים אותו ומתנקמת בו על כך. הוא מייצג עבור הקבוצה את המוגבלות שלה, את הקושי והעילגות, ועל כך הוא חוטף.

בקבוצה הרגשיפובית, הגברים פוחדים מהבעת רגש או מקרבה רגשית. לדוגמה: בקבוצת בני הזוג של חולות סרטן שד נערכו בכל המפגשים הראשונים דיונים ארוכים ומלומדים לגבי סוגי סרטן שונים, שמות של טיפולים, רופאים, תרופות ותופעות לוואי וכן פרטי אינפורמציה רבים שעסקו בשחזורי שד ובהקלות שמקבלים בעקבות הסרטן מביטוח לאומי ומס הכנסה. למרות החשיבות שבהחלפת האינפורמציה הזאת, הייתה גם הרגשה שקשה למשתתפים לגעת בעניינים הרגשיים הקשורים להתמודדות עם מחלת האישה והם מעדיפים לדבר על עניינים טכניים המגנים עליהם מעיסוק ברגש.

הטכנאי

– נהג המונית ששאל אותי לפני כמה ימים איך זה עובד אצלכם?

גברים רבים הסובלים מניתוק רגשי לומדים להתייחס לעולמם הפנימי כאל עולם דומם, עולם של שמות עצם. אצל גברים, ההתייחסות לרגשותיהם כאל אובייקטים דוממים הניתנים לתיקון מכאני, גבוהה יותר מאשר אצל נשים שכן הם רגילים (ומצופה מהם תרבותית) להתעסק בעשייה טכנית כמיומנות עיקרית על חשבון מיומנויות תקשורת בין- אישיות.

ביון מתאר את התהליך שמביא ליחס העצמי הזה (העצמי כשם עצם דומם) כך: התינוק שאינו מוכל דיו על ידי האם מתייחס אליה כאל אל ספקית מזון בלבד. ההזנה הופכת להיות הזנה בלבד, ללא הרובד הרגשי הקשור בה. הדבר מתרחש כאשר התינוק חש צרות עין כלפי השד הטוב, ולכן מרגיש חרדת רדיפה אל מול השד אותו קלקל והרס בפנטזיה שלו. חרדה זו, כאשר אינה מוכלת על ידי ה- reverie של האם, מקשה על התינוק להשתמש בשד לצורך הכלה ולכן, כדי לשרוד ולהמשיך להשתמש בשד לצורך אכילה, עליו לפצל בין ההיבט החי הרגשי של השד להיבט המטריאלי של השד כספק אוכל. הוא מבטל את ההיבט החי, הרגשי, של השד כדי לשרוד את החרדה מפניו וכדי להמשיך ולהשתמש בו כספק מזון.

בלבול זה בא לידי ביטוי בפנטזיה של מטופלים גברים רבים להגיע לטיפול ושמשהו שם ייעשה מעצמו. לדוגמה: מטופל אשר אומר כי הוא משאיר את עצמו בקליניקה כאילו היה מכונית במוסך ובינתיים נודד בדמיונו למקומות אחרים.

– לדעתי חדר עולם זה גם לעולם הקבוצות והטיפול הפרטני דרך סוגי טיפול שונים כגון קבוצות CBT ודומיהם. יש משהו באופן שבו הקבוצות האלה מתנהלות אשר יוצר הרגשה של מכאניות נפשית. מסלול, יעדים, מטרות ברורות, טווח מוגבל, טכניקה מיוחדת – כל אלה ואחרים מקשים על האפשרות להיפגש עם התוכן הספונטני הנוצר במפגש הטיפולי הקבוצתי.

דוגמאות לאחוות גברים

אחוות גברים היא מצב שבו כל החברים בקבוצה שותפים לדבר מה: פעולה שכולם עשו, רגש כלשהו, מחשבה או פנטזיה משותפת. ברצוני להביא דוגמה של אחווה כזאת ולהמחיש בעזרתה משהו מההגנות שהצגתי קודם לכן.

דוגמה 1: בקבוצה של גברים, באחת מן הפגישות הראשונות גילו כל החברים, חמישה במספר, כי כולם היו צרכנים של שירותי מין וביקרו במכוני ליווי בתקופה כזאת או אחרת בחייהם.

מה הביא את הגברים האלה לצרוך שירותי מין?

הדומם: לא יכול להביע את עצמו מול בת זוג או מול אחרים ונדרש לסיפוק פיזי – מבלי שיוכל להירגע בדרך שאינה פיזית.

הזועם: כועס, מתנקם, בוגד באישה. פורק את תסכולו על אישה, מתייחס אליה כאל אובייקט.

הרגשיפוב: מנסה להוכיח את גבריותו ולהימלט מהעולם הרגשי המזוהה כנשי או הומוסקסואלי דרך קיום יחסי מין עם זונה.

הטכנאי: עושה, פועל, מרגיע את עצמו כביכול דרך המעשה.

המושיע: חולם להציל את הנערה הזונה. במקרה של אחד החברים, אכן עושה זאת.

כאשר נוצר רגע כזה של אחווה בקבוצה יש אפשרות לבחון את ההגנות השונות, לנסות להצביע על החרדות המשותפות לכל המשתתפים ולהבין את הפעולות על רקע עברם של המשתתפים.

הערות:

1. כל ההגנות נמצאות אצל כל אחד מהמשתתפים במידה כזאת או אחרת.
2. כל אחד מייצג הגנה כזאת או אחרת עבור כל האחרים ובעזרתו ניתן לעבד את חרדותיהם של האחרים.
3. האחווה הקבוצתית היא מעין מצע המאפשר עיבוד של התוכן.
4. אם האחווה היא סביב אחת ההגנות וההגנה מקבלת לגיטימציה קבוצתית – אזי אין אפשרות עיבוד. ההגנה האישית הופכת להיות הגנה קבוצתית. אם כולם היו מסכימים כי ללכת למכון ליווי זאת הדרך היחידה והלגיטימית לפרוק זעם ותסכול אי אפשר היה לעבד את חוויית הזעם והתסכול.

דוגמה 2: רגע אחווה נוצר בין המשתתפים בקבוצה כאשר גילו כל המשתתפים כי הם דמיינו בהזדמנות כזאת או אחרת את ההלוויה של בת זוגם. אף אחד מהם לא שיתף איש קודם לכן בעניין זה וההרגשה סביב הפנטזיה הייתה של חרדה לגורל בת הזוג ואשמה על כך שהם מתקשים להאמין שתשרוד את המחלה.

מה ניתן ללמוד על ההגנות של החברים בקבוצה סביב העיסוק בחוויה המשותפת הזאת?

הדומם: לא יכול לדבר על החוויה עם האישה או עם אף אחד אחר ונשאר איתה לבדו.

הזועם: כועס עליה על כך שהוא שצריך לעזור לה ולוותר על עצמו עבורה; מרגיש אשמה על המשאלה לחופש ממנה ומהעיסוק במחלה.

המושיע: רוצה להציל אותה ונחרד מהמחשבה על כך שהוא יכול לאבד אותה.

הרגשיפוב: מרגיש חלש, לא גבר, שבכלל מתעסק בעולם הרגשי הקשור ליחס שלו לאשתו. מעדיף לבטל, להכחיש ולא לחשוב על זה.

והטכנאי: חוזר לנתונים היבשים ולמציאות לשם הרגעה, במקרה הטוב, או שואל: מה עושים עם זה?

האחווה המשותפת סביב הנושא אפשרה לחברים להתעמת עם הפחדים לגורל בת הזוג ולהוריד מהם את האשמה שחשו על מה שדמיינו. כמו כן השיתוף בחרדה עזר להפיג אותה באופן חלקי לפחות.

האימא המדומיינת של כל קבוצה:

לכל קבוצת גברים יש אמא מדומיינת אשר מולה החברים בקבוצה מתנהלים וכלפיה הם מרגישים רגשות אמביוולנטיים המשאירים אותם קשורים אליה. אנסה להגדיר את האימא המדומיינת, את האישה, ה-אישה, של חלק מהקבוצות שהנחיתי.

1. קבוצה טיפולית לגברים שעברו תקיפה מינית. וכן קבוצת הנפגעים שהיו מכורים.

אימא שזקוקים לה, אך היא אינה שומרת עליהם

בקבוצת הגברים הנפגעים, ההעברה כלפי המנחה האישה הייתה כאל אימא שאינה שומרת.

דפוס העברה אחר היה אל המנחה כנפגעת – כאישה שאמורה לדעת "איך זה אצל נשים נפגעות".

במקרים רבים הורגשה זהירות בהתבטאויות כלפי נשים בכלל וכלפי המנחה בחדר בפרט. כמו כן נזהרו הגברים בלשונם בנוכחות המנחה והסבירו כי הם אינם מרגישים חופשיים לדבר כמו גברים. חלק מהמשתתפים הביעו דעה הפוכה ואמרו כי נוכחותה של אישה בחדר גורמת להם להרגיש נוח יותר ושהיו מאוימים לשבת בחדר עם גברים בלבד. האישה, במקרה זה, משמשת כשומרת מעצם זהותה המגדרית בעוד חבורה של גברים בלבד נתפסת כמאיימת.

2. קבוצת תמיכה לאבות הומוסקסואלים שהיו בקשר הטרוסקסואלי.

אימא שזקוקים לה, אך לא יכולים לספקה

באחת הפגישות הביע אחד המשתתפים תרעומת על אשתו לשעבר הכועסת עליו למרות כל מה שהוא עושה למענה ולמען הילדים המשותפים שלהם. אחד החברים ענה לו כי הוא יכול לתת לה הכל חוץ ממה שהיא באמת צריכה, גבר שאוהב אותה וחושק בה, ונראה כי על כך היא כועסת.

3. קבוצת דינאמיקה בין-אישית לגברים באוריינטציה פמיניסטית.

אימא שזקוקים לה, אך גם מזדהים עם חולשתה

בקבוצת גברים פמיניסטיים שהנחיתי, עלתה שאלת האשמה שוב ושוב. גבר אחד אמר: "אני רואה אישה יפה ומתגרה מינית, ואני מיד מרגיש לא בסדר, הפשטתי אותה במחשבתי, השתמשתי בגופה לשם התענגות מינית, אני מרגיש אשם". גבר אחר אמר, " אשתי לא רוצה לשכב איתי. אני מבין ומקבל את זה. זאת זכותה. לא בא לה. זה קורה גם לי לפעמים, זה בסדר. אבל אז אני מתמלא כעס, אני רוצה לתבוע את שלי, אני צריך מין, מה לעשות, אני מרגיש מקולל בצורך מיני".

4. קבוצת תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד.

במאמר שכתבתי על קבוצה זאת פירטתי שלושה דפוסי קשר בין הגבר לאישה החולה. בכל אחד מהם מגלמת האישה דמות אחרת בתיאטרון הפנימי של הגבר.

גבר חזק ומציל מול אישה חלשה וחסרת אונים. חוזקו בא לידי ביטוי ביכולת שלו לעזור לה במצוקתה, ועל רקע מצוקתה הוא מרגיש את עוצמתו ויכולתו.

גבר חלש מול אישה חזקה. חוזקה בא מתוקף היותה חולה ויכולה לעשות לו כרצונה מבלי שיוכל להתנגד שכן היא חולה.

הדפוס השלישי הוא של גבר נמנע מול אישה נמנעת. זהו דפוס סכיזואידי שבו אין אפשרות לתקשורת רגשית עקב העומס הרגשי והקושי לדבר על הדברים. זהו דפוס של ניתוק רגשי. אופן התקשורת שנוצר הוא טכני בעיקרו.

הפונקציה של הקבוצה כאם מכילה:

לאור כל זה, איזו אימא הקבוצה עצמה אמורה להיות עבור המשתתפים? נראה כי הקבוצה אמורה להיות אם מכילה עבור המשתתפים בקבוצה.

ההכלה בפועל מתבצעת בכמה אופנים בקבוצה:

1. חברי הקבוצה מכילים זה את זה

במצב האידיאלי הקבוצה פועלת והחברים מתייחסים זה לרגשותיו של זה והקבוצה נמצאת במצב עבודה, מצב של מגע רגשי ושיחה אותנטית על תחושות ורגשות המהותיים לחברים בחדר. המצב דומה לקבוצת העבודה שתיאר ביון.

2. המנחים מפרשים את התחושות והרגשות שיש לחברי הקבוצה כלפי הקבוצה כאם

המנחים מזהים איזה סוג של אימא הקבוצה משמשת כרגע עבור המשתתפים, ומפרשים זאת.

לדוגמה: משתתף שהחסיר מפגש אחד ומרגיש שהוא אינו יודע על מה מדובר כרגע בחדר, יכול לדבר על כך שהוא מרגיש בחוץ, מחוץ למעגל; על המנחים לשמוע את התחושה הזאת על רקע האם המדומיינת שעולה מדבריו של המשתתף.

3. המנחים מפרשים את התחושות שיש לחברי הקבוצה זה כלפי זה, וכלפי המנחים

לדוגמה: כאשר אחד המשתתפים בקבוצת בני הזוג של החולות בסרטן ביקש ממשתתף שישב לידו להביא לו כוס מים מהקנקן שהונח בחדר, ענה לו המשתתף השני שאין לו כוח. המנחה הגיב על זה ואמר: גם כאן דורשים ממך דברים, אבל כאן אתה יכול לסרב. ההתייחסות הייתה להבדל בין המצב בבית, שבו הוא אינו יכול לסרב, למצב בקבוצה, שבה הוא מרגיש בטוח יותר לסרב. הייתה גם התייחסות למבקש שהעז לבקש בקבוצה, מה שהוא מתקשה לעשות בבית.

4. המנחים מפרשים את התחושות והרגשות שיש לחברי הקבוצה כלפי הנשים שאינן בחדר

לדוגמה: כאשר הביעו חברי הקבוצה של הגברים הפמיניסטיים התרעמות על כך שפעמים רבות מול נשים עליהם דווקא לבטל את גבריותם הנחוות כמאיימת, הביע אחד המשתתפים חשש כי הנשים מאזינות להם כרגע והן יסלקו אותם ממרכז הסיוע שבו מתקיימים מפגשי הקבוצה. נראה כי האישה שמחוץ לחדר נחוותה כמאיימת, רודפנית, וככזו שיש להיזהר מפניה.

תפקיד המנחים:

לסיום, אתאר כמה מחשבות על תפקיד המנחים בקבוצה לאור הנאמר עד כה.

1. כבוד להגנה.
   יש לכבד את ההגנות של המשתתפים הגברים.
   – אין טעם לשאול שאלות לגבי ההרגשה של המשתתפים אם ברור כי הם אינם יכולים לענות על השאלות האלה. אפשר להציע אפשרויות לגבי ההרגשה של המשתתף ולעזור לו לבחור מה מתאים לו ביותר.
   – הגברים מדברים בדיבור טכני עקיף שפעמים רבות מעורר רושם של ניכור מן התוכן הרגשי. זאת דרכם לתאר את הרגשתם. אפשר לחבור לדיבור הזה ולהיעזר בו כדי ליצור קשר עם הגברים.
   – גברים יכולים לבטא את עצמם באופן אלים ובוטה שאינו נאות כביכול. זאת דרכם לבטא את עצמם ולהרגיש גברים. אין מקום לבקר אותם על כך כי אז ירגישו אשמים ואלימים.
2. להיות מודע לסמכות. סמכות רכה ולא אלימה.
   הגברים בקבוצה יראים מאוד מהסמכות ומהכוח של המנחה. יש להשתדל להיות סמכות רכה שאינה אלימה ואינה פוגעת במשתתפים.
3. להיות פונקציה מכילה עבור המשתתפים ולפתח את היכולות שלהם להכיל את עצמם וזה את זה.
4. להחזיק בראש את האם המדומיינת ולחפש אותה בדברי המשתתפים. אם המצב מתאים, יש לשקף ולהראות זאת למשתתפים.
5. לחשוב על רגעי אחווה ושיתוף. לנסות למצוא אותם באופן אקטיבי. האם מה ש- X מספר קרה לעוד אנשים?
6. לשמש דוגמה לגבר שיכול לבטא את עצמו גם באופן רגשי.