סקירת הספר "האם המתה; דיאלוג עם 'האם המתה'"/אנדרה גרין

מאמר זה פורסם ב"שיחות", כ"ב, חוב' 2, מרץ 2008.

אנדרה גרין
האם המתה; דיאלוג עם "האם המתה"
תל-אביב: תולעת ספרים, 2007, 135 עמ'.

רן לוי

אנדרה גרין, יליד קהיר, 1927, מחשובי הפסיכואנליטיקאים בצרפת, חבר באגודה הפסיכואנליטית בפריז, שימש כנשיא האגודה הפסיכואנליטית הבינלאומית, כתב למעלה מעשרים ושניים ספרים כמחבר יחיד ומאות מאמרים. הספר "האם המתה; דיאלוג עם 'האם המתה'" מהווה המשך הצגתו של גרין לקהילת הקוראים בארץ. סקירה מבואית על חייו ועבודתו בשדה הפסיכואנליטי ניתן למצוא בספרו של דופארק "אנדרה גרין"(1). ספרו של גרין "תסביך הסרוס" (2) תורגם לעברית לא מכבר. בספר מציג גרין את עיקרי מחשבתם של פרויד, קליין, לקאן וכן את השקפתו שלו לגבי התסביך. עוד פורסם תרגום לעברית של מאמרו של גרין על השתיקה באנתולוגיה של הפסיכולוגיה הצרפתית (3). המאמר על "האם המתה" זכה להד נרחב ביותר ולהתייחסויות רבות בשדה הפסיכואנליטי, אחת מהן היא ספר בעריכתו של קוהון (Kohon, 4) שמוקדש ל"אם המתה" ולעבודתו של גרין . ובארץ מאמרה של עפרה אשל "על 'חורים שחורים', מוות והתקיימות אנליטית" (5).

מדובר במאמר שנכתב כאשר גרין היה בן 53 כבר אנליטיקאי ידוע, אשר בחר עקב נסיבות אישיות להכנס לאנליזה השלישית שלו אצל קתרין פארה (Parat) לה הוא גם מקדיש את המאמר. לתסביך האם המתה המתואר במאמר יש יסודות ביוגרפיים: בהיותו בן שנתיים, מתה אחות אימו בתאונת שריפה, ואימו הייתה מדוכאת בעקבות מוות זה.

המאמר נפתח בהבהרה:"עבודה זאת אינה עוסקת בהשלכות הנפשיות של המוות הממשי של האם, אלא באימגו שנוצר בנפשו של הילד, כתוצאה מדיכאון אימהי ההופך בבת אחת את האובייקט החי, שהוא מקור החיות של הילד, לדמות מרוחקת, כמעט קפואה, המשפיעה בצורה מרחיקת לכת על השקעותיהם של סובייקטים מסוימים המצויים באנליזה, ומכבידה על גורל עתידם הליבידינלי, האובייקטלי והנרקיסיסטי"(עמ' 11). גרין מתייחס לאירוע שהתרחש במציאות – הסרת ההשקעה הליבידנלית של האם בתינוק. עובדה זאת באה לידי ביטוי באנליזה, קרי בהעברה, ומשפיעה על תצורת הדחף, יחסי האובייקט והסובייקטיביות של האנליזנד. גרין מפריד בין האבל במקרה בו האם מתה במציאות לבין התגובה כאשר האם מתה מבחינה ריגשית עבור התינוק, אך ממשיכה לחיות ולטפל בתינוק שחווה אותה כנעדרת.

האירוע המכונן כאן הוא דיכאונה של האם, שסיבתו אבדן של אדם קרוב, או דבר אחר החשוב לה ביותר. אבדן זה גורם לה להסיר את השקעתה הליבידינלית מן התינוק. התינוק סובל מדיכאון המתרחש בנוכחותה של האם השרויה בעצמה בדכאון. כתוצאה מהסרת ההשקעה הריגשית של האמא בתינוק מתרחשים מספר תהליכים נפשיים: התינוק חווה אבדן אהבה, כי אמו הסירה את אהבתה ממנו. הוא חווה אבדן משמעות, שכן אינו יכול להמשיג את הסיבה לאותה פעולה קיצונית של האם. זהו אסון נפשי עבור התינוק (עמ' 20). התינוק ינסה ללא הצלחה להחיות את האם השרויה באבל ונחווית כמתה וכן יחווה חרדות הקשורות באבדן עצמי ובאבדן האם. כתוצאה מכך, יפתח התינוק שורה של הגנות בפני המצב הקטסטרופלי בו הוא שרוי.

ההגנה הראשונה היא בעלת תנועה כפולה; ביטול ההשקעה באובייקט האימהי והזדהות לא מודעת עם האם המתה. מתרחשת סימטריה תגובתית; האם מבטלת את ההשקעה הריגשית בתינוק והוא מבטל את השקעתו בה, האם נחווית כמתה והתינוק מזדהה איתה. בדרך זו משמר התינוק איחוד עם האם הנעדרת רגשית.

אבדן המשמעות מקורו בכך ש"'ההבנייה' של השד שהעונג הוא הסיבה, המטרה והערבות לה, התמוטטה ללא סיבה"(עמ' 22). המשמעות הסובייקטיבית נובעת מהבנייה של ייצוגים פנימיים הנוצרים מתוך מערכת יחסים המאופיינת בעונג ותסכול של התינוק מול השד. מותה הרגשי של האם הורס את היכולת לבנות ייצוגים אלו וממיט אשמה על התינוק. הוא אינו יכול לנתב את תוקפנותו ההרסנית החוצה כלפי האם מחשש שהתוקפנות הזו תפגע בה פגיעה אנושה עוד יותר. תוקפנות זו מנותבת אל האב בשילוש שאינו חדל להיות הסטרוקטורה המכוננת עבור גרין.

בחזית השניה של ההגנות נמצא:

שנאה שניונית, בה גלומות משאלות הבלעה רגרסיבית, עמדות אנאליות סדיסטיות בהן מדובר על שליטה על האובייקט והשחתתו והתנקמות בו.

חיפוש אחרי גירוי אוטו-אירוטי חושני מענג המגן מפני תחושת המוות. עונג זה יהיה ללא אהבת האובייקט עקב חוסר היכולת להשקעה ריגשית באובייקט.

פיתוח יכולת פנטזמטית ואינטלקטואלית מוקדמת. גרין מדבר על הכפייה לשחק והכפייה לחשוב, פעולות המתרחשות במטרה לשמור על היכולת להתגבר על חוסר הישע של אבדן השד.

גרין מתאר את האופן בו ההגנות הללו יכולות לשרת את הסובייקט ולעזור לו להגיע לתפקוד, אך הן מתנפצות במקום בו נדרש הסובייקט לאהוב. ניתן לקרוא את הטקסט של גרין כהסבר ארוך ומפורט לקושי באהבת האחר. ההסברים לקושי מפוזרים על פני המאמר ומתוארים בהתאם לסכמה המושגית שגרין רוצה לפתח. ניתן לצמצמם לשלושה הסברים עיקריים:

ההסבר ראשון הוא אכזבה במהלך קשר עם האובייקט. אכזבה זו מביאה לתחושה של כישלון, חוסר יכולת וכאב נפשי המוחק את האפשרות לאהוב, לשנוא ולחשוב. את תחושת האכזבה מסביר גרין בעזרת הקונפיגורציה של הסצנה הראשיתית בתסביך זה והשפעתה על הסובייקט. גרין טוען כי במקרים אלה פועלת 'אקטואליזציה השלכתית' של הסצנה הראשיתית או במילים אחרות, התעוררות לחיים של סצנה זו. אל תוך הקשר האקטואלי עם האובייקט פורץ הקשר עם האם המתה. הזעם וחסר האונים על אי היכולת ליצור איתה מגע מוקם לתחיה. גרין כותב: "כאן טמון המצב המקומם המפעיל מחדש את אבדן האומניפוטנציה הנרקיסיסטית ומעורר את תחושת הנכות הליבידינלית העצומה" (עמ' 32).

הסבר שני לחוסר היכולת לאהוב הוא העובדה שה'אני' מושקע באם המתה ובקשר איתה, קשר הנועד לשמר את החיבור עם האם המקורית. שחרור הקשר הזה נחווה כבגידה באם וויתור עליה בעבור אובייקט חיצוני (עמ' 38) שנאמנותו אינה בטוחה.

הסבר שלישי נובע מחוסר היכולת לייצוג פנימי של האהבה לאובייקט. קושי זה נובע מהבעייתיות בפיתוח 'הלוצינציה שלילית', מושג השייך לתאוריית היצוג של גרין המוזכרת במאמר. ה'הלוצינציה השלילית' היא, במילים פשוטות שבוודאי מחטיאות את מלוא מורכבות של המושג, המסך המופנם עליו מופיעים הייצוגים שרק בעזרתם יכול הסוביקט לחשוב ובעצם להיות. במקרה של 'האם המתה' נוצר 'חור במסך' הייצוג עקב הקפאת ההשקעה של האם בתינוק. 'חור' זה מופיע במקום בו אמורה להיות האהבה לאובייקט (עמ' 40).

כותב רילקה:"גם לאהוב טוב: כי אהבה קשה היא. האהבה בין אדם לחברו: זהו אולי הדבר הקשה ביותר, שהוטל עלינו, הקיצוני ביותר, המבחן האחרון והנסיון, העבודה שכל עבודה אחרת אינה אלא הכנה לה" (6 עמ' 26). לאחר שקוראים אנו על הקשיים הניצבים מול המבקש לאהוב הנושא עימו את אימו המתה, מקבלים דברים אלו משנה תוקף.

גרין כותב כי תסביך האם המתה בא לידי ביטוי בהעברה. הוא מתאר שני מאפיינים יוצאי דופן בהעברה זו. האחד הוא חוסר היכולת של הסובייקט לוותר על גילוי-העריות ולקבל את האבל על האם. המאפיין השני הוא "שהאנליזה מוליכה אל הריק"(עמ' 36). מתוארת תנועה כפולה החוזרת ביחסים עם האנליטיקאי; מצד אחד עסוק המטופל בהחייאת הקשר עם האנליטיקאי לצורך שמירתו בחיים כאילו היה הוא האם רגע לפני מותה. מהצד השני אנו מרגישים בדילדול אפקטיבי עד מצב של ריק מוחלט, או של 'אבל לבן' בלשונו של גרין. אנו עדים לשני מצבי נפש הבאים לידי ביטוי בעת ובעונה אחת, מצב של ריק פנימי לצד נסיונות החייאה חיצוניים.

בהמשך דן גרין בקצרה בהשלכות המעשיות של העברה זאת על הטכניקה הטיפולית. הוא מציין את הסכנה לחזור על היחסים עם האם המתה על-ידי השתיקה, ומעדיף עמדה ויניקוטיאנית ביסודה "ההופכת את האנליטיקאי, תוך שימוש במסגרת כבמרחב ביניים, לאובייקט חי תמיד, מתעניין, ערני למשמע דבריו של האנליזנט, והמעיד על חיותו באמצעות החיבורים האסוציאטיביים שהוא מוסר לאנליזנט, מבלי לצאת לעולם מגדר הניטרליות"(עמ' 37). יצירת סביבה מאפשרת, מצע לייצור תהליכים שלישוניים וסביבה לא פולשנית ושומרת, הם הבסיס לאפשרות לשינוי אצל מטופלים אלו. נראה כי ההצעה של גרין לאנליטיקאי היא להיות אם חיה, עבור המטופל, במקום שבו היתה קודם האם המתה. השלכות טיפוליות נוספות מתוארות במאמרו של גרין על השתיקה של האנליטיקאי (3).

הפרק האחרון של המאמר מעניין כשלעצמו. בפרק זה מקשר גרין בין כתביו של פרויד לרעיון האם המתה. שני דברים מפתיעים מתרחשים; האחד, מקור המאמר על האם המתה מתגלה אצל פרויד לא במאמר התיאורטי "אבל ומלנכוליה" אשר עוסק בתכנים דומים, אלא דווקא בחלום של פרויד, זהו חלום "אמי האהובה" מתוך הספר "פירוש החלום"(7). הדבר השני המפתיע הוא שנקודת המוצא מופיעה דווקא בסוף המאמר ולא, כמקובל, בתחילתו. זאת מכיוון שרק כעת, בסוף כתיבת המאמר,  הוסרה ההדחקה וגרין נזכר בחלומו של פרויד (עמ' 44).

נראה שלכולנו קשה להשלים עם מותה של האם המתה. גם לכותבים בספר קשה להשלים עם אותו מוות נפשי של האם וביטול ההשקעה הקיצוני שלה. כל אחד מכותרת המאמרים מתייחס לנקודה זאת: "האם המתה חיה וקיימת", אומר מישל גרנק, " 'האם המתה' מחשבות על חיים, מחשבות על אם", מציעה רינה לזר, ובאופן מפורש קובע מאמרם של מיכל חזן ויורם חזן, "אין אם מתה". אפילו כותרת הספר מנסה לתת חיים לאם המתה ומציעה "דיאלוג" איתה. דיאלוג שאינו מתרחש בספר. המאמרים עונים למאמר של גרין שאינו עונה להם, במקומו עונה מאמרו של גרנק, שאליו הם עצמם אינם משיבים.

מאמרו של גרנק " 'האם המתה', חיה וקיימת" משמש כחומר עזר מלווה למאמרו של גרין וכתגובה למאמריהן של רינה לזר ושל מיכל חזן ויורם חזן. לדוגמא, כאשר רינה לזר מראה, מתוך נקודת מבט אינטרסובייקטיבית, כי האם המתה נחוות כאם שונאת ואלימה. היא מערערת על קביעתו של גרין שהשנאה של התינוק שיניונית ומייחסת ליחס השנאה מקור ראשון. בדברים אלה היא שומרת על הפן ההתייחסותי של הקשר בין התינוק לאם. "יש באין הכרה אלימות קשה" (עמ' 64) היא כותבת. גרנק מתייחס להטלת הספק של לזר בהבחנה בין ריק לתוקפנות ומדגיש את החשיבותה עבור גרין ולכך שהשנאה אינה עיקרית אלא נועדה להגן מפני הריק הבלתי נסבל שמרגיש המטופל. לדעתו של גרין, פירוש תוקפנותו של המטופל כלפי המטפל בהקשר זה אינו נוגע בגרעין הריק (עמ' 104).

מיכל חזן ויורם חזן מביטים על תסביך האם המתה מכיוון פסיכולוגיית העצמי. לטענתם, עבור הילד מותה של האם אינו אפשרי, מכיוון "שנגזרת מותה הוא מותי"(עמ' 88). האם המתה מגלמת שתי סיבות להתפרקות העצמי; האחת היא היעדרה כמראה לעצמי והשניה פגימותה כדיוקן הורי מואדר. במאמרם מופיעות שתי וינייטות מעבודתם עם מטופלים הסובלים מתסביך האם המתה, מתוך זווית פסכולוגיית העצמי. התיאור מרגש ומלמד. התהליך הטיפולי הוא תהליך דיאלקטי הנע בין נוכחות חיה וברורה, שהיא לעיתים ממריצה ובלתי-ניטראלית של המטפל, לבין נוכחות המכירה בתפקיד מערכת ההגנות של המטופל ולכן נשארת שקטה ושומרת.

מיכל חזן ויורם חזן מראים כיצד נע גרין בכתיבתו בשני נתיבים מקבלים. האחד קרוב-חוויה, מנקודת מבטו של הסוביקט והשני רחוק-חוויה, מנקודת ראותו של האוביקט. בנתיב קרוב-החוויה ממקם גרין את התופעה של האם המתה על ציר הנרקיסיזם, הן בתיאור הדיכאון והן בתיאור ההעברה. לאחר מכן מתרחק גרין לנתיב רחוק-מהחוויה ומציע להתייחס למשולש האדיפלי כסטרוקטורה אקסיומטית. המעברים בין הדחפי לנרקיסיסטי ממשיכים לאורך כל המאמר. הם מציעים את פסיכולוגיית העצמי של קוהוט כנוחה יותר להסבר התסביך ולגזירת הטכניקה הטיפולית מתוכו ללא צורך בקפיצות בין הנתיב הדחפי לנתיב הנרקיסיסטי. גרנק מתייחס לנקודה זאת ומציין כי גרין מציג עמדה קומפלמנטרית המאפשרת את מקומם של הדחפי והנרקיסיזם כשני מערכי מושגים שונים ומשלימים.

נקודה נוספת ומעניינת המועלית על-ידי גרנק וכן מופיעה במאמר המתייחס לצד הספרותי של מאמרו של גרין, היא מקומן של המטאפורות במאמר. במאמר החותם את הקובץ הזה "דו-עט לחי ולמת", מוסיף דניס שרביט על הרמה המטאפורית את הרמה התיאורתית-פסיכואנליטית השגורה והמוכרת וטוען כי הטקסט כולו נע בין שתי הרמות "כשפה בתוך שפה" (עמ' 118). עוד טוען שרביט כי: "הצורך הזה בשיח ספרותי-פיוטי-מטאפורי אינו שעשוע ספרותי, הוא המרחב הלשוני האלטרנטיבי שבו יכול הפסיכואנליטיקאי להביע הבנה, הזדהות וחמלה כלפי המטופל" (עמ' 123).

לדעתי, ניתן לחלץ מובן נוסף מתוך הפער בין החלקים המטאפוריים לאלו הטכניים-תאורתיים. במהלך הקריאה נתקלתי פעם אחר פעם באפקט הרגשי של אותם מעברים. המעבר החד מתחושת החיות הרבה שחוויתי כאשר רקמו המטאפורות שקראתי תמונה בדימיוני והפעילו את עולמי הרגשי והאסוציטיבי, לתסכול המיידי עקב אי ההבנה והצורך לקרא בשנית ובשלישית את הפיסקאות התיאורטיות הקשות, המחיש לי, כקורא, את המעבר מאם נותנת חיים לאם מתה. כאשר הטקסט היה חי, קרי מטאפורי, הרגשתי גם אני חי איתו. משעברה הכתיבה באופן חד לכתיבה תיאורטית וקשה להבנה בלתי אמצעית, הפכתי אני לזה אשר צריך להחיותו באמצעות הבנתי. כך המחיש לי הטקסט עצמו, לא רק בתוכנו אלא גם בצורתו, את המפגש עם האם המתה.

ספרות:

1. דופארק פ. (1996). אנדרה גרין. תל-אביב, תולעת ספרים, 2000.
2. גרין א. (1990). תסביך הסרוס. תל-אביב, רסלינג, 2006.
3. גרין א. (1979). שתיקת האנליטיקאי. אנתולוגיה של הפסיכואנליזה הצרפתית. תל-אביב. תולעת ספרים. 2007, עמ' 91-119.
4. Kohon G. (ed). The Dead Mother: The Work of Andre Green. New Library of Psychoanalysis, London and New York. (1999).
5. אשל ע., על 'חורים שחורים', מוות והתקיימות אנליטית. שיחות יא'(3): 195-205, 1997. וכן בגרסתו האנגלית:
   Eshel O., `Black holes`, deadness and existing analytically. Int. J. Psychoanal., 79: 1115-1130, 1998.
6. רילקה ר.מ. מכתבים למשורר צעיר. תל-אביב. הוצאת מחברות לספרות. תשכ"ב.
7. פרויד ז. (1900). פירוש החלום. תל-אביב. עם-עובד. 2007.

תל-אביב