חברים במועדון קרב – גברים בודקים את הגבריות

הכלל הראשון במועדון קרב הוא שלא מדברים על מועדון קרב. הכלל הראשון בקבוצת גברים הוא שמדברים על קבוצת גברים. בסרט ”מועדון קרב“ נפגשים גברים יחד כדי ללכת מכות. אין שם כללים, הגברים באים, מרביצים אחד לשני עד איבוד הכרה, עד כניעה, עד שאי אפשר אפשר יותר. הם לא מדברים. משום מה, בסרט, זה עושה להם טוב, הםמרגישים חיים יותר, אמיתיים יותר. זה נגמר רע, רע מאוד.

הכלל הראשון בקבוצת גברים הוא שמדברים בקבוצת גברים. זה מה שעשינו. אני יודע שהדרך הזאת נגמרת טוב יותר, למען המת היא לא ממש נגמרת – היא רק מתחילה. בין החודשים יולי וספטמבר 2001 נערכה במרכז הסיוע קבוצה למתנדבים בקו הסיוע לגברים. הקבוצה ערכה שתים עשרה פגישות ונכחו בה אחד עשר גברים. שנים נסעו לחו“ל, אחד פרש בהתחלה. סיימו את הקבוצה שמונה מתנדבים.

הרעיון לעשות קבוצה שתכלול גברים בלבד ותדבר על גבריות אחרת/ אלטרנטיבית/ פמיניסטית הלך איתי זמן רב, ושמחתי מאוד כאשר התאפשר נכתב ב- 2002 לי להוציאו לפועל. מטרת הקבוצה היתה לעזור לחברים למצוא את עצמם בין הזהויות הגבריות הקיימות בחברה ולנסות להתקרב למי שאנחנו מעבר לזהויות אלו. נשמע מסובך? זה הרבה יותר מסובך כשמנסים לעשות את זה בזמן קצר כל כך.

אי אפשר לעשות את זה בזמן קצר כל כך, אבל אפשר להתחיל לברר מי אנחנו ואיך הג‘נדר שלנו מעצב את תפיסתנו את עצמנו, את מחשבתנו ואת עולמנו הרגשי. הזמן הקצר הביא להאצה של תהליכים קבוצתיים והגברת עוצמתם. מה גם שלא הייתה זאת קבוצה שהונחתה באופן פמיניסטי שוויוני אלא דינאמי, מודל פחות מוכר לחברי הקבוצה.

איך נראית קבוצת מודעות פמיניסטית לנשים? במהלך הפגישות חשבתי על כך לא מעט, איך זה נראה כאשר הנשים יושבות יחד ומדברות. חשוב לציין שוב שלא דובר בקבוצת תמיכה או בקבוצה להעלאת מודעות אלא בקבוצה דינאמית שמטרתה לעזור לחברים להיות יותר קרובים לעצמם, לגלות דפוסי התנהגות, דרכי חשיבה, ולבחון אותם כדי להתקרב למה שכיניתי ”אותנטיות אמיתית מסוימת“.

איני יכול לפרט לגבי התכנים באופן אישי עקב הסודיות אליה התחייבתי. אבל אפשר לעשות תרגיל קטן ולעצום עיניים ולנסות לדמיין גברים יושבים יחד ומדברים. מה עולה ראשון? מה שני? הנושאים שעלו באו מהלב, מהרגש, מהצורך והרצון לתקשר, להיפתח, להתחלק זה עם זה, לתמוך ולהיתמך. אפשר רק לנסות לשרטט מעט מן הנושאים שעלו במהלך הפגישות: דיברנו על כעס – מוזר לחשוב על גברים ללא האלמנט של רגש הכעס. מצפים מאיתנו לכעוס, להביע את עצמנו באמצעות הכעס. אנחנו כועסים ולכן אנחנו גברים. האם גם אצל גברים פמינסטים נמצא כעס, ואם כן איך הוא נראה? האם אפשר להיות גבר פמיניסט ובכל זאת לאפשר לעצמנו להרגיש את הכעס?

הפגישות היוו מקום לבדיקת השאלות האלה אחד מול השני, מול המרכז, מול הנשים בחיי המשתתפים ומולי כמנחה. דיברנו על הומופוביה – מהי הומופוביה? האם מדובר רק בחרדה מפני הומוסקסואליות. אולי בכלל, כאשר גברים נמצאים יחד, קיימת איזו חרדה מקרבה בין גברים, מתי יוצא לנו להיות ביחד בכלל? ואם יוצא לנו להיות ביחד האם אנחנו יכולים להתקרב ולדבר, להשתפך, לנהל שיחת בנות של גברים. איך תישמע שיחה כזאת, בהנחה שהיא אפשרית? חשוב שנוכל לדבר בינינו לבין עצמנו. לגברים קשה לדבר.

”אני לא רוצה לדבר על זה“ הוא אחד המשפטים השגורים בפי גברים. למה? כי זה מפחיד, זה להוריד את השיריון ולהניח אותו בצד. אם נצליח לדבר על זה נרגיש פחות בודדים, חלק מהאחריות שעל הכתפיים שלנו תרד. דיברנו על אורך הזין – בעצם לא רק על האורך דיברנו על השאלה למי יש יותר גדול, זאת שאלה של שליטה ושל כוח, מי יורק יותר רחוק, מי מזיין הכי הרבה, הכי טוב, ואיך אפשר להיות גבר פמיניסט ועדיין למצוא עצמך את השאלה את, הגברית כל כך. גבריות ושליטה הולכים יחד. אנו אמורים לשלוט על העניינים, לנהל את הקרב. לא נפטרנו מזה.

האם צריך להיפטר מזה? איך חיים עם מאבקי כוח בבית, בקבוצה, בעבודה? דיברנו על נושאים רבים נוספים, כגון אינטימיות והקושי להגיע אליה, הצורך לספק, הצורך להתקבל על ידי האחר בעזרת זה שנעזור לו. אני חושב שגם צחקנו פה ושם, אבל לא הרבה. היה קשה: הצורך באינטימיות וקירבה והקושי להגיע אליה גרמו לתסכול רב, שבו היינו צריכים לעמוד ואותו לעבור. האם הצלחנו? איך בוחנים הצלחה של קבוצה דינאמית קצרת מועד.

יש דרכים רבות לעשות זאת, אבל לא אני שאעיד על כך, אפשר לשאול את החברים ולשמוע מהמאקרו. האמת היא שצריך לשאול את החברים בקבוצה איך היה, יותר מזה, צריך שיהיה דיאלוג במרכז הסיוע סביב השאלות האלה של גבריות ונשיות ולפתח את העניין סביב המקומות המודחקים הללו במרכז. כי, מה לעשות, אנחנו שם יחד וכדאי להכיר ולהעשיר את עולם החוויות אחד מתוך השני. הנה הייתה קבוצת גברים במרכז, הקבוצה הראשונה בארץ שעסקה בנושא של פמיניזם וגבריות וזהות אישית – ואין דיון, אין עניין. חבל.

בעיקר עשינו, לא דיברנו על, עשינו את התחושות והרגשות שעלו. לא היה חומר תיאורטי במסגרת הזאת, היתה התנסות. חברי הקבוצה עמדו בה באומץ. נדרש אומץ לקבוצה מעין זאת, לא האומץ הרגיל המצופה מגברים, אומץ בשדה הקרב או בעסקים או בספורט. מדובר באומץ אחר, האומץ לבוא כל שבוע ולהיות, פשוט להיות. אני מודה לחברי הקבוצה שנתנו לי את הכבוד להנחות אותם לאורך הדרך, ולמרכז סיוע, שהסכים לתת מקום לקבוצה מיוחדת וחשובה כל כך. כולי תקווה שנוכל לקיים קבוצות נוספות שיעסקו בנושא ויעזרו למתנדבים במרכז בדרכם האחרת, הפמיניסטית, ובהתנדבותם במרכז.

רני לוי, עו“ס קליני, מתנדב ותיק ורכז קו הסיוע הגברים בשנים 1998-1997.