נייטרליות בטיפול נפשי

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-27 במרץ 2008 תחת השם "חבילת סיוע מהאו"ם"

אחת הפנטזיות הכי שכיחות בטיפול היא למצוא מישהו שיעשה לנו סדר בחיים: שיידע בשבילנו מה טוב ונכון לנו, ושיעזור לנו לקבל החלטות. האם כדאי לי להתחתן איתה? לעזוב את העבודה? מה הכי מתאים לי ללמוד? האם לספר על המחלה שלי לחברים?

השאלות יכולות להיות רבות ומגוונות, הרות גורל וטריוויאליות, עקרוניות או פשטניות. ברוב המקרים, המטפל לא יספק מיד תשובה קונקרטית לשאלות כאלה, מה שיכול לעורר זעם ותסכול אצל המטופל, ואפילו להיות מקור לבדיחות גם בתוך הטיפול.

המשמעות של הנייטרליות בטיפול הנפשי היא שהמטפל משתדל לא לתת עצות למטופל, לא לחוות דעה ולשמור על עמדה שאינה מעורבת בקבלת ההחלטות של המטופל. כלל זה הוא אחד משלושת הכללים הבסיסיים שניסח פרויד לטיפול הנפשי.

שני האחרים הם הינזרות ואנונימיות. כלל ההינזרות אומר שלמטפל או למטפלת לא תצמחנה שום טובות הנאה מהמטופלים והוא לא ינצל אותם לצרכיו האישיים. כלל האנונימיות אומר כי על המטפל לשמור על עולמו הפרטי לעצמו ולא לערב בו את המטופל.

הניטרליות אינה נגד המטופל, אלא סוג של השעיית שיפוט, בה המטפל כאילו אומר: "בוא נשאיר לרגע את הדברים הדחופים בצד, בוא נקפיא אותם ונראה מה קרה כאן, הנח כמידת יכולתך בצד את הצורך הטבעי לפעול והחלף אותו בסקרנות כלפי מה שהולך אצלך פנימה, בנפשך. שים לב לעצמך, לדרך שבה אתה חושב ורוצה לפעול, ואל תיתן לדחיפות להפוך את חייך לאוטומטיים". במובן מסוים, גם במדיטציה נעשה ניסיון דומה – להחליף את הפעולה בהתבוננות פנימה ובחקירה עצמית.

לדעת לבד

לרוב, המטפלים אינם עונים לשאלות, ואפשר למנות כמה סיבות לכך:

• מטרת הטיפול היא לעזור לאדם לדעת עבור עצמו מה טוב ונכון לו. איך עושים זאת? איך גורמים לאדם לדעת מה נכון וטוב עבור עצמו? דבר ראשון, לא אומרים לו מה אנחנו חושבים שנכון וטוב עבורו. שהרי אם נאמר לו – איך הוא יידע? איך ילמד לחשוב על זה?
• מטפלים, כמו שאר בני האדם, לא באמת יודעים יותר טוב מהמטופל או מה טוב עבורם. האמת היא שכל אחד, לפחות כל אחד שכבר אינו ילד,  יודע מה טוב ונכון עבור עצמו הרבה יותר טוב מכל אחד אחר. לפעמים אדם נמצא במצב נפשי שבו הידיעה הזאת אינה נגישה לו, והטיפול צריך לעזור לו להגיע אליה.
• שאלות כמו אלה שמניתי מתייחסות לעתיד. המטופל לא שואל מה לדעתי עליו ללמוד, אלא מה עליו לבחור ללמוד כדי שבעתיד ירגיש שבחר נכון. כמובן שרק העתיד יגלה את התשובה לכך, והתשובה קשורה בתהליך שבמסגרתו התקבלה ההחלטה.
• האמונה שלי כמטפל היא שהדרך היחידה לדעת אם דבר מה הוא נכון וטוב ומתאים למישהו, היא להתנסות בו. אם אדם לא לומד מתוך ניסיונו, אפשר לעזור לו, אבל אף אדם לא יכול להתנסות עבור מישהו אחר.
• בטיפול עוסקים בעיקר בעולם הפנימי של המטופל. עצם ההחלטה, ברוב המקרים, אינה העיקר. מה שחשוב הוא דרך קבלת ההחלטה, התהליך הנפשי שעוברים סביב הניסיון להגיע אליה. עמדה זאת זוכה לביקורת רבה מפני שבמבט ראשון היא נתפסת כהתעלמות מהמציאות החיצונית וממה שהיא מזמנת לנו.

סיוע אינסטנט

אני שומע לא פעם אמירות בסגנון "יש עולם שם בחוץ ואני צריך להחליט בו דברים". על-פי עמדה טיפולית-דינמית, המציאות שעליה אנו שמים את הדגש היא המציאות הפנימית של האדם הנזקק לעצה. זה המנדט היחיד שיש לנו כמטפלים, ולשם כך אנו נפגשים עם מטופלינו.

כמובן שלכל כלל יש יוצאים מן הכלל. הכלל שמנחה אותי לגבי היוצאים מן הכלל הוא האפשרות לפגיעה פיזית, רגשית, או אחרת, שהסיכוי שתתקיים הוא ממשי. לדוגמא, אפשר להסתכן בכך שילד ייצא ללא סוודר מהבית, למרות הפצרותיה של אמו, אך לא בכך שינהג ללא רישיון, או שיכור.

לכן, למטופלים שלי אני תמיד אמליץ על הדבר השומר עליהם והמגן יותר עבורם. במצבים של חשש למחלה אמליץ להיבדק על ידי רופא, במקרים של אלימות אדאג שיהיה ברור למטופל כי עדיף שלא יהיה בסיטואציה האלימה, אם כי אבין אם אינו יכול לצאת ממנה כרגע.

כל שאר המקרים שבהם מצאתי את עצמי ממליץ על משהו או מחווה דעה היו מקרי ההיגיון הבריא והשכל הישר: נגד התמכרויות או פעילות מסכנת חיים אחרת, כמו נהיגה מהירה או יחסי מין לא בטוחים, ונגד גרימת עוול לאדם אחר. בכל המקרים ניסיתי להיות גם קשוב לסיבה שהביאה את האדם לנהוג כפי שנהג. במקרים אלו, בדרך כלל, דעתי הייתה ידועה מבלי שהייתי צריך לומר אותה אפילו.

קושי רב מתעורר במצבים שבהם המטופל נדרש להחלטה בזמן קצר לגבי עניין שבו אני מרגיש שלא נכון יהיה לתת עצה או כיוון, אך המטופל חושב שכן. מצבים אלו נחווים פעמים רבות כנטישה או כהתאכזרות לשמה במטופל.

כשה'או' הופך ל'גם'

אלו בדרך כלל מצבים של "או–או"; או שאעשה כך, או שאעשה אחרת: להיפרד או להמשיך את הקשר, להישאר בארץ או לנסוע לחופשה. האמת היא שהחיים הם במהותם הרבה יותר "גם-וגם" מאשר מה שאנחנו נוטים לחשוב, ופתרונות רבים יכולים להיות שילוב של שתי האפשרויות. אפשר לקחת עבודה חדשה אך רק לתקופת ניסיון, להיפרד מבן-הזוג אבל רק לתקופה מוסכמת, וכך הלאה. הצורך להגיע להחלטה של "או–או" משתקת פעמים רבות את היכולת לחשוב ולהחליט.

מטופלים רבים אומרים שהם לא מצפים לתשובה והם יודעים שלא יענו להם. אנשים אלו לא ניסו והתאכזבו, אלא אפילו לא העיזו לבקש ולנסות לקבל עצה מהמטפל שלהם. הם משתמשים בכלל הנייטרליות כדי לא להתנסות כלל בדרישה מהמטפל שלהם. זה לא כל-כך ברור.

כאשר אדם אינו יודע את עצמו ונמצא במצב של בלבול ואי ידיעה, עצה כלשהי לא תעזור לו. כאשר מדובר בקבלת החלטה, נקיטת עמדה של המטפל תהיה כמו לייצג צד אחד בהתלבטות של המטופלת. המטפל יאמר את הצד האחד והמטופלת מיד תאמר את הצד השני. ברגע שאסכים אתה, היא תחזור להחזיק בעמדה הראשונה.

מה שעוזר למתלבט זה סביבה תומכת ומאפשרת ששומרת עליו ותומכת בתהליך ההתלבטות שלו. כאשר אנו לא יודעים, אנו הופכים לפגיעים. אי-ידיעה נחווית כחולשה ולכן כדאי לספק לאדם שאינו יודע את התנאים בהם יוכל להצליח לחשוב ולדעת. לפעמים כל העבודה הטיפולית היא לאפשר את הסביבה הזאת עבור האדם שנמצא בטיפול.