סקירת הספר Bad Feelings/Roy Schafer

מאמר זה פורסם ב"שיחות" כ"ג, חוב' 1, נובמבר 2008.

Roy Schafer
Bad Feelings
New York: Other Press, 2005, pp. 150.

רגשות רעים (Bad Feelings) הם רגשות מכאיבים. רגשות רעים אינם רגשות שרע להרגיש אותם, או שיש בהם רוע. אין הכוונה לשיפוט מוסרי של רע לעומת טוב. הביטויים "רע לי", או "הוא מרגיש רע" יכולים להסביר את המובן בו מתמקד הספר. רגש רע הוא רגש כואב, לא נעים, מעורר חרדה או בושה או אשמה או מעורר רגש רע אחר. הספר עוסק בהגנה מפני רגשות הרעים, כמו גם ברגשות עצמם.

"קביעת מקומו של שייפר בשדה התיאורטיזציה האנליטית בת־זמננו היא דבר קשה לביצוע", כותבים מיטשל ובלאק, "במובנים מסוימים ההוא אחד הדוברים המשכנעים ביותר בזכות התבונה הפרוידיאנית; במובנים אחרים הוא אחד ממבקריה הנחרצים והמחריבים ביותר" (1, עמ' 256). הם סוקרים את הקרירה ארוכת השנים של שייפר ומשתפים בתרומותיו להגדרה מחדש של המינוח הפרוידיאני הקלסי, ביקורת פילוסופית על השפה הפסיכואנליטית וכן הכנסתם של ההרמנואיטיקה וומושג הנרטיבים אל תוך השיח הפסיכאנליטי. אחרי קריאה בתאורם את עבודתו של שייפר, אנו מוצאים בספר זה שייפר מעט שונה. השייפר בספר הזה מנסה בהצלחה לא מבוטלת לעשות אינטגרציה של התאוריות הפרוידיאנית והמשכה בפסיכולוגיית האגו עם תרומתה של התאוריה הקלניאנית. אנחנו נמצאים, איפה, בטריטוריה קליניאנית – פרוידיאנית. זהו השדה שבתוכו שייפר פועל כיום וכזאת היא הפסיכואנליזה שהוא מציג הספר זה. פיתוחים מאוחרים יותר וכן ענפים אחרים של הפסיכואנליזה כמעט שאינן מיוצגים. מיקוד זה מאפשר לקורא להעמיק בלימוד אופן החשיבה המאפיין זרמים אלו, אשר להבנתו משתלבים יחד כחלק ממורשתו של פרויד. המושגים הבסיסים בהם משתמש שייפר הם: הרגש, הפנטזיה הלא־מודעת הקשורה בו, ההגנות השונות אשר תפקידן לשמור מפני המפגש עם הרגש והפנטזיה הלא־מודעת, איך יבוא הדבר לידי ביטוי בטראנספרנס וכן בקאונטר- טראנספרס וכן הפרוש ככלי הטיפולי המרכזי.

הספר מחולק לשמונה פרקים. הפרקים דנים ברגשות רעים, מצבים בטיפול המזמנים רגשות רעים ובהגנות מפני המפגש המכאיב עמם. הספר אינו עוסק אך ורק ברגשות רעים אלה גם בהגנה מפני רגשות טובים, שכן רגשות טובים מזמנים אחריהם אפשרות לרגשת רעים ומכאיבים. הספר דן בנסיונותיו של המטופל ולפעמים גם של המטפל להמנע ממגע רגשי באשר הוא; אם מדובר ברגש רע, עצם המגע איתו מכאיב, אם דובר ברגש טוב, מזמין זה אחריו את האפשרות הכואבת לחזרה אל הרגש הרע.

הספר מחולק לשמונה פרקים שבכל אחד מהם מתואר רגש רע כלשהו, ההיבט התאורתי הקשור ברגש זה, ההתגוננות מפניו וההיבטים הקליניים של העבודה סביבו בטיפול. בכל אחד מהפרקים מתוארים מקרים המדגימים עבודה סביב היבט מסויים זה בקליניקה. המאמרים בספר כתובים ומאורגנים בבהירות רבה על פי מסורת הכתיבה הקלינית הקלניאנית.

הפרק הראשון, "חיים נטולי שימחת חיים" (Joyless life), מתאר מטופלים הבאים לטיפול ותלונתם  המרכזית היא העדר שמחת חיים. שייפר נעזר בתשומת לב שהפנה פרויד לרווח המשני, לעונג, שמשיג המטופל ממצב זה של סבל כרוני של חיים ללא שמחת חיים. הוא מתאר מטופל בשם טד, אשר מלווה את הספר במספר מאמרים בכל פעם בהקשר אחר. טד סבל מחיים שנחוו כרייקים משמחה ומרגשות כלל. במהלך האנליזה נחשפו רגשות של הנאה ממניפולציות סדו-מזוכסטיות שהפעיל בכל פעם שקירב אליו ואז הרחיק בנות זוג פוטנציאליות. הוא נהג להתחיל קשר ואז אם אותה אישה דווקא ענינה אותו או שהרגיש שנמשך אליה, מצא במהירות בה חיסרון ועזבה לאחר שדרש ממנה דרישות בהם לא יכלה לעמוד. משחק זה השאיר אותו בודד ומנותק, אך היה בו הנאה סמויה. שיפר מראה דרך הטרנספרנס של טד כלפיו את  ההגנות אשר מנעו ממנו להפגש עם ההנאתו הלא – מודעת.  שייפר ממשיך ומצביע על אשמה לא מודעת, אשר מנעה שמחת חיים מטד. הנאמנות בפנטסיה לא־מודעת להוריו, אשר מתו זה מכבר, והאשמה על האפשרות להרגם בפנטסיה בכך שיצור קשרים בינאישיים טובים עם אחרים חייבה אותו להיות כמוהם ואיתם, לא ליצור קשרים טובים עם אחרים ובכך להשאר מבודד.

בפרק קצר זה אנו יכולים להיווכח בחשיבתו העמוקה של שייפר: הוא מתחיל בהצגת הבעיה, חיים ללא שמחת חיים, לאחר מכן, בעזרת פרויד הוא מראה לנו שאין חיים ללא שמחת חיים ושיש שמחה מובלעת ולא־מודעת, העונג המשני. לאחר מיכן הוא מראה כי הגורם הלא־מודע שאינו מאפשר לשמחת החיים להחוות וגורם לה להפוך להנאה סדו-מזוכיסטית הוא האשמה הלא־מודעת.

לא רק אשמה, גם אכזבה, השפלה והגנה מפני הטוב יכולים להביא לחיים ללא שמחת חיים. הפרק השני, "אכזבה ועמדה קבוע של אכזבה" ((Disappointment and Disappointedness, דן במספר אספקטים של אכזבה וכן בעמדה קבוע של אכזבה אצל מטופלים. אכזבה יכולה להיות תגובה לציפיה שהאוביקט שלה עבר האידיאליזציה. חלמנו חלום ובו הגשמנו את משאלותינו בצורה מושלמת ועם ניפוץ החלום אנו חשים אכזבה. באכזבה זאת יש מיימדים של התפכחות והשלמה בנוסף על הכאב הכרוך בה. עמדה קבועה של אכזבה לנוכח האובייקט היא עמדה הנוצרת בילדות המוקדמת או בינקות עקב קשר מתמשך עם אובייקטים מאכזבים, פוגעים, הגורמים סבל. עמדה זאת יכולה לשמש כהגנה מפני אובייקטים טובים הצופנים בחובם הזמנה לקשר שיכול לאכזב בעתיד. המטופל ישמור על האובייקט הטוב כמאכזב בכדי להגן על עצמו מאכזבה אפשרית בעתיד. שייפר מראה כיצד אותו אובייקט טוב נהרס על ידי חמדנות וצרות עין וכך נשאר ריק, רע ומאכזב. מטופלים אלו בטיפול יזהרו מכל טראנספרנס אחר מלבד זה של האכזבה מדמות המטפל. הם יכולים לעשות אידיאליזציה לטיפול קודם, או לתחילת הטיפול, או לדמויות אחרות בחייהם בעוד מטפל נשאר זה שמאוכזבים ממנו. הם יכולים לעשות אידיאליזציה של המטפל או של הטיפול ולשמור על אכזבתם מכל השאר. גם נוסטלגיה יכולה לשמש את האדם המאוכזב בכדי להראות את המציאות כמאכזבת. שייפר מדגיש הייבטיפ של הזדהות השלכתית בהקשר זה ומראה כיצד אכזבתם של מטופלים מעצמם מושלכת אל המטפל והופכת לאכזבתם ממנו.

הפרק השלישי, "תצורות של בושה קיצונית: השפלה והסתגפות (form of extreme shame: Humiliation and mortification), כולל ניתוח פסיכאנליטי של רגשות אלו וחושף עולם פנטסיות לא־מודעות הכולל אלימות, מוות, נידוי, שליטה ודחיה. החוויה של האדם המבויש היא של חשיפה שלא במקומה המובילה למוות נפשי. "רציתי למות מבושה", "לקבור את עצמי באדמה", "להלבין פנים", הם חלק מהביטויים השגורים בשפה המדגישים את הקשר בין מוות לבושה. השפלה (Humiliation) מוגדרת כבושה הנגרמת על ידי גורם חיצוני, בעוד הסתגפות  (mortification) נחוות כפעולה של האובייקטים הפנימיים על העצמי.

שייפר מציין את הקשר שעשה פרויד וכן אברהם אחריו בין תחושת ההשפלה לבין צואה. המטופל ישווה את היחס אליו מצד אחרים כאל יחס לצואה. ההיסטוריה של הקשר הזה טמונה בתינוק הלומד על הניגוד בין נקי, רצוי, מסתגל ומקובל בחברה, בעיקר בחברת המשפחה, לבין מלוכך בצואה, דחוי ושאינו מסתגל. היחס המשפיל גורם לאדם לחוש תחושות של זה שנמצא מחוץ לחברת האדם, חוויה הכוללת השפלה, בזות, גועל ודחיה. מה שנדחה זה האנושי, עצם העצמיות היא שנחוות כנדחית בקשר. עולה בהקשר זה על הדעת עיסוקה של קריסטבה בחוויית הבזות (Abjection)(2). עוד אספקט של השפלה שאותו מציין שייפר הוא זה של חרפה (losing face ). אחת התגובות הכמעט אינסטינקטיבית שלנו כאשר אנו מתביישים, נבוכים או מושפלים היא הסתרת הפנים. מטופלים החיים עם תחושת בושה מתמידה מרגישים מובטים במבט משפיל כל הזמן. החוויה היא של החשפות רבה, כאילו הלכו ערומים, ללא יכולת להסתיר את החלקים שהם חווים כרעים, נתונים למבטים המשפלים של האחרים. כיסוי הפנים הערומות תמיד הוא ביטוי לנסיון להתגונן מפני חויה זאת ברגע עלייתה למודע. חויות משפילות מהעבר יכולות לעלות כאילו קרו זה עתה. הרגישות לסביבה ולשיפוטיות האמיתית או המדומיינת של החברה כלפיהם גבוה (Schafer, p. 41).

בטראנספרנס ירגישו מטופלים אלו נשפטים ומושפלים על ידי המטפל. הם ינסו להשליך את השיפוט העצמי שלהם עליו, יהפכו אותו לשופט ולמשפיל, ויתרחקו ממנו או ינסו להרסו בכדי להעלים בכך את הכח השיפוטי הגורם להם לסבל רב כל כך.

המשאלה צרת־העין להרוס ולקלקל את האחר יכולה לצאת לפועל על ידי השפלתו וביזויו, אם על ידי מבט, מחווה, או מילה. אנשים שסבלו השפלות כתוצאה מצרות־עין יכולים לחוות את המטפל כצר־עין ומשפיל או לחוש צרות־עין כלפי המטפל. גנדיאוזיות נכנסת אף היא לפעולה כנסיון למתן ולפצות על השפלה. הגנדיאוזיות יכולה לבוא לידי ביטוי באיסור הפנימי להראות חולשה, בהרס הטוב של האחר ובמשאלה לספק את כל צרכי העצמי ללא צורך באחר. זוהי עמדה נרקיסיסטית סכיזו־פרנואידית. הזדהות עם הדמות המשפילה צרת־העין יכולה להפוך לדפוס חיים של הזדהות עם התוקפן, השפלת האחר יכולה להיות דרך להתגונן מפני השפלה על ידי האחר. עוד אופן הגנה מפני התמודדות עם רגשות אלו היא נסיון להמנע מגרנדיאוזיות על ידי פסוודו צניעות שכביכול אינה מכירה בטוב ובכך מגנה מפני פגישה עם העצמי הגנדיאוזי המסתיר בעצמו חרדה מפני מפגש עם צרות־העין ותחושת הבושה.

שייפר מדגיש את התרומה הקלניאנית להתמודדות עם רגשות אלו בכך ששמה דגש על היחסים הפרא־אדיפלים העמדים בבסיסם וכן על ניתוח הפנטזיות הלא־מודעות של המטופל.

בפרק הרביעי, "צרות־עין: ביקור מחודש במאמרה של מלני קליין "צרות־עין  והכרת תודה"" (Envy: Revisiting Melanie Klein’s “Envy and Gratitude”), מתאר שייפר את השתלשלות המושג מקנאת הפין אותה תאר פרויד אל צרות־העין שתארה קליין. הוא מדגיש את ההבדלים בתפיסת העולם של השנים ורואה בתרומה של קליין כמשלימה לזאת של פרויד. בעוד פרויד ממקם את קנאת הפין בתוך ההבדלי הג'נדר בין הבן לבת, מתארת קליין את צרות־העין כנתון קיומי אצל כל בני האדם. מאמרה של קליין משחרר את צרות־העין גם מהעולם הליבידינלי של פרויד וכן מן המשולש האדיפלי. עוד מתייחסת קליין לקשר בין צרות־עין לתגובה הטיפולית השלילית (Negative Therapeutic Reaction)  ורואה בה אחת הסיבות לתגובה זאת. עוד נחזור לתגובה הטיפולית השלילית בפרק האחרון של הספר העוסק בה ומגדירה מחדש.

שייפר מתייחס לפנטסיה של המטופל על המטפל צר־העין אשר מונעת מן המטופל להתקדם ולהשיג הישגים שמא יעלה את חמתו של המטפל על הישגיו. הצלחת המטופל מעוררת בו אשמה אל מול המטפל. המטופל יכול להרגיש כי המטפל מרגיש צרות עין כלפיו גם עקב גורמים אחרים כגון יופיו, עושרו, היותו צעיר יותר וכך הלאה. שייפר מתייחס גם להגנות מפני צרות־עין. אחת מהן היא נסיונו של המטופל להיות "מטופל טוב" ז.א מגיב, מכיר תודה ומתחשב.

בדיון בקאונטר־טראנספרנס כותב שיפר על צרות־העין של המטפל הגורמת לו להיות ספקן בקשר לטוב של המטופל וליכולותיו. אחת הסכנות מפניהן מזהיר שיפר היא כאשר צרות־העין של המטופל פוגשת את הספקות של המטפל כלפי הטוב שלו עצמו וגורמת לו לפקפק בו ומאיימת להרסו. כינון מחדש של הטוב בעזרת אנליזה או הדרכה הכרחי לצורך המשך התהליך הטיפולי. היכולת לכונן מחדש את הטוב תלויה ע"פ קלין בהתפתחות של המטפל ביחס לעמדה הדכאנית.

הפרק הבא, החמישי, דן ב"העדרותו של המטפל" (the psychotherapist’s absence), ומראה כיצד ניתוח העדרות פיזית או ריגשית, אמיתית או מדומיינת, של המטפל מלמדת אותנו דברים חשובים על הפנטזיות הלא־מודעות של המטופל. המטופל יכול לחוות את נוכחותו של המטפל כנעדרת אף אם הוא עצמו נמצא שם קשוב ומגיב. הדבר יכול להיות תוצאה של תגובות שאינן הולמות את מקומו של המטופל ולכן זה האחרון אינו יכול להשתמש בהם עבור עצמו. אז יחווה המטופל את המטפל כנעדר, כאיננו עבורו. עוד סיבה לחווית העדר המטפל גם בהיותו היא השלכה של ריקותו של המטופל על המטפל. המטופל יחווה את המטפל כריק, כלא קיים, עבורו במקום את עצמו ככזה.

לפעמים המטפל נוכח בחדר אך נעדר ריגשית. יש לבדוק מהו הדבר הקשה שגרם לו להעדר ולהפסיק להיות קושב למטופל. כאשר המטפל אינו נוכח באמת, אם בחופש או ברווח בין הפגישות או סביב ארוע כלשהו, יש מקום לברר אלו פנטזיות עולות אצל המטופל בהקשר זה. שיפר מציג שתי קבוצות של פנטזיות הקשורות בקנאה (jealousy); האחת מרוכזת סביב הסצנה הראשונה, בקבוצה זאת נמצא פנטסיות על המטפל המקיים יחסי מין. הקנאה יכולה להיות תוצאה של המשאלה של המטופל להשתתף כצלע שלישית בשלישיה, או להחליף ולקחת את המקום של אחד מבני הזוג ביחסי המין. הקבוצה השניה כוללת פנטסיות בהן מעורבת קנאה הקשורות לתפקיד ההורי של המטפל. הקנאה היא תוצאה של המשאלה להיות במקום הילדים המדומיינים של המטופל ולקחת את מקומם. שייפר מדגיש, בהמשך לפרויד כי המטפל תמיד נוכח באמצעות הפנטזיות בין אם המודעות ובין אם הלא מודעות אצל המטופל. שייפר מצין פרדוקס שבוא המטפל נוכח, אך נחווה כנעדר, או נעדר אך נחווה כנוכח. שיפר מציע מספר אפשרויות לפרוש מצב העדרות/נוכחות זה. פרשניות אלו אינן מבטלות את הנוכחות המשותפת בפנטזיה של המטופל בזמן העדרו של המטפל אלא מכבדות שיח פנימי מדומיין זה המתנהל כל הזמן בחיי הנפש של המטופל.

שייפר עוסק גם במקומו של המטופל בחיי המטפל כאשר המטופל נעדר, אם כאשר המטפל בחופשה או בין הפגישות. באופן כללי מקומו של המטופל בפנטזיות של המטפל אינו צריך להיות גדול ויכול להיות כזה שלא יפגע בתפקודו השתף של המטפל. בזמו משבר אנו נמצא כמובן התעסקות יתר בעלת אופי של הצלה, אשמה, הענשה וזעם (עמ' 86).

פרק שש, עוסק ב"הגנות מפני הטוב" (defenses against goodness). עבור מטופלים רבים חווית הטוב והבעת הטוב הם מצבים מסוכנים, על כן מתעוררות באופן טבעי הגנות מפני הטוב. הגנות אלו, טוען שיפר, מתעוררות ונוכחות יותר כאשר נעשית עבודה לעבר ודרך העמדה הדיכאונית (דפרסיבית). ההכרה בטוב וראיית האחר, כמו גם האדם את עצמו, כשלם מביאות עמן אחריות, דאגה ואשמה, יחד עם ההנאה שבאהבה בוגרת לאובייקט שלם והחרדה לאבדו או לפגוע בו. ההגנה מפני הטוב נועדה לשמור מפני החרדה שבעמדה הדכאונית וכן מנטישה של העמדה הנרקיסיסטית, אומניפוטנטית, סדומזוכיסטית, רודפנית סכיזו־פרנואידית, לטובת העמדה הדכאונית הנתפסת כטומנת בחובה כאב וחרדה בלתי נסבלים (עמ' 92). ההגנות מפני הטוב יכולות להיות; נסיון להרס הטוב של המטפל, הימנעות והכחשה של המטופל את הטוב של עצמו, הצמדות נואשת לאובייקטים רעים וכן אימוץ של טוב מזויף. רצוי להרחיב מעט בעניין הטוב המזויף מיכיוון שהנושא עולה גם בפרק הבא, השביעי,  התנסות בסיום טיפול: עמדות דכאוניות אותנטיות ומזויפות, (experiencing termination: authentic and false Depressive positions). כמו בעניין הטוב המזויף, כך גם בעניין העמדה הדכאונית המזויפת, מדגיש שייפר נסיונות של מטופלים להמנע מכאב נפשי; הכאב הכרוך בעמדה הדכאונית כשמדובר באימוץ טוב מזוייף והכאב הכרוך בסיום הטיפול כשמדובר באימוץ עמדה דכאנית מזויפת.

בהתיחסו לסיום הטיפול אומר שיפר כי באופן אופטימלי בחינת האפשרות לסיום הטיפול מופיע כאשר המטופל נמצא בצורה יציבה פחות או יותר בעמדה הדכאנית ומתפקד בה באופן משביע רצון וכן מפגין גמישות והסתגלות כאשר רגרסיות קורות (עמ' 131).

הסיום מביא איתו חרדות ופנטזיות ושעובדו בעבר אך מופיעות שוב בעוצמה, כמו כן מעורר חרדה מפני חויה כואבת של פרידה, אובדן ואחריות עצמית, אחת ההגנות האפשריות מפני סיום היא של עמדה דכאנית מזויפת. שייפר מתאר מהי העמדה הדכאונית וטוען כי העמדה הדכאונית המזויפת היא זאת בה יראה המטופל דאגנות־יתר, הנחוות כחודרנית או כעול על המטפל. במקום להיות מותאמים מטופלים אלו משתלטים, במקום לכבד ולהיות אמפטיים הם סמפטיים באופן מתנשא וחסר תשומת־לב, הם  מתחשבים מידי ומציינים כי כל הקונפליקטים נפתרו במידה מספקת ושהאמביולנטיות אינה מהווה בעיה כפי שהייתה בעבר (עמ' 121). שייפר מדגיש את הצורך של המטופל במטפל אשר נמצא בעמדה דכאונית יציבה בעצמו, בכדי שיסייע לו לחוות את סיום הטיפול במלואו.

המטפל יכול שלא לראות עמדה לא אותנטית זאת בכדי לא להתמודד עם חלקיותו של כל דבר, גם של אנליזה מוצלחת. מטפל שצריך אישור לערך של העבודה ידחוף את המטופל לעמדה מזוייפת זאת.

הפרק השמיני והאחרון בספר "התקדמות כואבת: בחינה מחודשת של התגובה הטיפולית שלילית" (Painful Progress: The Negative Therapeutic Reaction Reconceived) עוסק בעוד היבט של הגנתי מפני כאב נפשי. התקדמות בתוך טיפול מלווה פעמים רבות בחרדות ועצב. מטופלים חרדים מהעתיד הטצפוי להם בעיקבות השיוניים הפוקדים אותם כתוצאה מהטיפול שעוברים. הם אבלים על מחויבויות ישנות לעצמם ולאחרים שאותם הם משאירים מאחור. עכשיו, כאשר הם משנים את היחסם ליחסים עם עצמם ועם אחרים, עליהם לעבור דרך חויות של בושה, חרדה, אבדן, ואשמה בעולם הפנימי.

פרויד שייך התנגדות זאת לאשמה מפני נצחון אדיפלי אסור. לאחר מיכן בא מאמרה המפורסם של ז'ואן ריבייר (Joan Riviere) (3) על התגובה הטיפולית השלילית והרחיב את הסיבות לתגובה הטיפולית השלילית. בפרק בוחן שיפר את מושג ההתנגדות, הנמצא בבסיס התגובה השלילית ומציין כי מושג זה מחייב אופוזיציות בין המטפל למטופל ואי מילוי ציפיות המטפל. ההתנגדות הינה תוצאה של קונפליקט פנימי של המטופל, לכן מעדיף שייפר את מושג ההגנה על פני ההתנגדות. המטופל מגן על עצמו מפני מפגש הכואב עם הקונפליקט הפנימי. התגובה נקראת, תגובה שלילית על ידי המטפל חסר הסבלנות המצפה להתקדמות מהירה יותר ומתקשה לשאת את ההגנות של המטופל מפני התקדמות מכאיבה. את ההתנגדות הזאת עלינו לכבד ולנתח ולעבור דרכה כחלק מהעבודתנו הטיפולית ולא לראותה כתגובה שלילית של המטופל.

המושג הקלניאני, "לעבוד דרך" (Working Trough) יכול לשמש אותנו בתאור מלאכת הקריאת הספר.  המקומות השונים אליהם אנו מגיעים בכל פרק חוזרים על עצמם ומתעבים. אנו שוב ושוב נתקלים ברגש הרע, זה אשר קשה כואב לחוותו. אנו חוזרים ונתקלים בהגנות הנבנות סביבו והביטוי שלהם במפגש הטיפולי דרך ההעברה וההעברה הנגדית וכן בדוגמאות קליניות רבות וברורות הממחישות אינטראקציות אלו.

הספר כתוב בפשטות ובבהירות רבה. הקושי בקריאה אינו נובעה מקושי בהבנה אלא מן ההתמודדות עם התוכן, עם הרגש הרע. הקריאה, על החזרתיות המסוימת שבה, מפגישה את הקורא עם הרגשות הרעים אצלו. התמודדות עם רגשות אלו במהלך הקריאה, תוך ויתור מתמיד על ההגנות שסביבן, עוזרת לו להכירן בתוכו ומתוך כך אצל מטופליו בעבודה הטיפולית.

ספרות:

1. מיטשל ס., בלאק מ.,  פרויד ומעבר לו. תל – אביב, תולעת ספרים, 2006.
2. קריסטבה ז'. כוחות האימה, מסה על הבזות. תל – אביב, רסלינג, 2005.

3. Riviere, J. (1936). A Contribution to the Analysis of the Negative Therapeutic Reaction. Int. J. Psycho-Anal., 17:304-320