סקירת הספר The psychology of the person/Neville Symington

פורסם ב"שיחות" כ"ז, חוב' מס' 3, יולי 2013

Neville Symington
The psychology of the person
London: Karnac Books, 2012, pp 153.

רן לוי

הדוגמא הפותחת את הספר "הפסיכולוגיה של האישיות" (The psychology of the person) פתחה גם את הרצאתו של סימינגטון בכנס טסטין שהתקיים בארץ במאי 2008 (1). הרצאה זאת נחקקה בי בזכות הפשטות והישירות לצד העומק, הדיוק והקוהרנטיות שהיו בדבריו של סימינגטון. מעלות ההרצאה הן כמעלותיו של הספר והן גם חלק מההמלצות למטפל המעוניין לפגוש את לבו של המטופל ולעורר אצלו את מה שסימינגטון מכנה "אישיותו של המטופל". 

בדוגמא מספר סימינגטון על אישה המגיעה לטיפול ומתלוננת על כך שבן זוגה חסר אישיות. הבן זוג שואל אותה לגבי כל דבר: איך עליו להיות, מה עליו לעשות ועל מה עליו לדבר. פעם זה אולי התאים לה, אבל היום כבר לא. היא אובדת עצות ושואלת את סימינגטון מה עליה לעשות. החלק בה שאינו יודע מה לעשות ואיך להיות, חלק שנמצא בדרך כלל אצל בעלה, עבר אליה ועכשיו המטפל הופך להיות זה שעליו לדעת עבורה. הבעיה של אנשים כאלו, כמו האישה בדוגמא וכמו בן זוגה, כותב סימינגטון, היא שהם אינם יודעים את עצמם. נראה שאין אני (I) שמרגיש בתוכם.

סימינגטון כותב כי טיפול באנשים אלו הביא אותו למסקנה כי הפוטנציאל לאישיות נמצא אצל כל אחד, אך יש כאלו שאישיותם לא צמחה עדיין ונמצאת במצב פוטנציאלי בלבד. מטרת הטיפול, על פיו,  היא לא פחות מליצור את האישיות שנמצאת, אך עדיין לא נוצרה.

איך עושים זאת? איך יוצרים אישיות במקום בו הייתה אמורה להיות אישיות והיא איננה? על כך הספר. סימינגטון בונה צעד אחר צעד את התשובה לשאלה זאת, יוצר את התשובה במהלך הספר, כפי שהוא מציע לנו ליצור את האישיות אצל המטופל.

צעד אחר צעד, בשפה נהירה וקולחת מתוך ידע עמוק בתיאוריה הביוניאנית בונה סימינגטון את הפסיכולוגיה של האישיות. נראה כי התיאוריה של ביון נספגה אל תוך נפשו עד שיכול היה לחשוב דרכה את דרכו ולפתח מתוכה את שלו.

בספר נושאים רבים המרחיבים את הדעת ואת הדמיון. קל להיסחף אחריו, שפתו פשוטה יחסית לכתבים פסיכואנליטיים, אך הרעיונות עמוקים ומגרים למחשבה. כאשר אני מנסה להבין מה "תפס" אותי כל כך בספר, אני מוצא כי נסחפתי אחר הרעיון של יצירת העצמי מתוך האינטראקציה עם הסביבה והאחרים המשמעותיים. הרעיון אינו חדש, ובעצם נמצא בלב העשייה הטיפולית באשר היא, ועם זאת סימינגטון מצליח להפיח בו חיים ולהביאו בתוך ההקשר האישי והטיפולי באופן מעורר הערכה והתרגשות.

בסקירה זאת לא ניסיתי להביא סיכום מאורגן של כל פרק ופרק אלא את הנושאים המרכזיים שמשכו את תשומת לבי ועניינו אותי; את הרעיונות שהלהיבו אותי. זאת לא יותר מזווית אחת על הספר, זווית אשר משאירה מקום להרבה אחרות למצוא להן מקום לצדה.

העיקרון היוצר

במרכז הספר עומדים שני עקרונות משלימים, אשר יחד יוצרים את האישיות. הראשון הוא עקרון היצירה. הרעיון כי האדם הוא יצור היוצר את עצמו מעסיק אותי זה זמן רב (2) ולכן שמחתי למצוא אותו אצל סימינגטון וללמוד ממנו כיצד נמצא רעיון זה במרכז חשיבתו על האישיות. מה יוצר אפוא את האני, את האישיות? סימינגטון מדבר על העיקרון היוצר (the creative principle) כעיקרון היוצר את האישיות. בכל אדם יש עיקרון יוצר. עיקרון זה הוא היכולת להפוך גורמים שונים בתוך הנפש לחומרים הניתנים לידיעה עצמית ומרכיבים את האישיות. עיקרון זה נשען על המונח "פונקציית אלפא" של ביון ואף מרחיב ומפתח אותו.

אנחנו לא יודעים אותו, את העיקרון היוצר, הוא אינו ידוע לנו באופן ישיר, אלא בלתי ישיר. איננו יכולים לדעת את העיקרון, כמו גם את המציאות בכלל, באופן ישיר, שכן מוחנו חושב באמצעות סמלים, שהם כבר תרגום של המציאות. העיקרון היוצר מאחד חלקים שונים באני. הוא עיקרון מאחד. החלקים שנוצרו הם עכשיו חלק משלם. עיקרון זה מקיף בעזרת הכוח המנטאלי את הכול, את כל מה שנתפס על ידי החושים, והופך אותו לחלק מהמכלול של האישיות. האחדות הזאת מזכירה את האינטגרציה של העמדה הדיכאונית בכך שהיא אחדות של חלקים שונים הקשורים זה לזה ביחסים של הכרה הדדית. הם מחוברים יחד ואינם באים זה על חשבון זה, ולא מוציאים זה את זה.

העיקרון היוצר מחולל את האישיות, הוא הופך את הנתונים לאישיות, ובלעדיו אין אישיות. הנתונים, חומרי הגלם, הם הדחפים, התחושות והרגשות. סימינגטון ממשיל את התחושות והרגשות לזרעים יבשים הנמצאים במצב של מוות ומחכים לאור השמש ולמים שיגיעו אליהם. אור השמש הוא האהבה והמחשבה של האחר עליהם. זה מה שמחיה את התחושות והרגשות והופך אותם לניתנים להיקשרות עם חלקים אחרים לכלל אישיות. אפשר להשוות תחושות ורגשות אלו למרכיבי ביתא עליהם דיבר ביון. סימינגטון מרחיב ומעשיר את ההגדרה וכולל בתוכה סוגים שונים של מרכיבי ביתא המחכים לטרנספורמציה.

הרגש או התחושה, מהרגע שנוצרו, הופכים להיות פונקציה, אלמנט הממלא תפקיד נפשי בתוך מבנה האישיות. כך הופכים האלמנטים לפונקציות מקשרות בתוך הנפש. כל זרע כזה שמתחיל לצמוח מחבר בין חלקים שונים בנפש. כך לדוגמא אדם יכול לפחד מכישרונו, יהיה הכישרון אשר יהיה,  ולכן לא לפתחו וזאת מבלי לדעת שאינו מפתחו מתוך פחד. הפחד, כאשר הוא הופך למודע, הופך לפונקציה מקשרת בין האדם לבין כישרונו, המאפשרת טרנספורמציה של הקשר: מקשר שאינו מאפשר צמיחה, קרי הפחד מהכישרון, לקשר שמאפשר צמיחה, למשל גאווה או הכרה בכישרון.                          

סימינגטון טוען כי התפתחות עיקרון זה התרחשה בין 40 אלף ל- 60 אלף שנים, והוא רואה בקיומו את הצעד האחרון עד כה בהתפתחותו של האדם. תקופה זאת נקראת השינוי הפליאוליתי (של תקופת האבן) האמצעי/עליון. (עוד על תקופה זאת ניתן לקרוא בספרו של נח הררי, "קיצור תולדות האנושות" (3). העדות לתהליך זה היא ציורי הקיר שנמצאו במערות במקומות שונים בעולם ומתוארכים בין השנים 40 אלף ל-60 אלף לפנה"ס. בתקופה זאת החל האדם ליצור אובייקטים ולייצג אובייקטים באמצעות ציורים. דבר נוסף שקרה באותה תקופה היה מעבר לקבורת המתים. סימינגטון מפרש תהליך זה כאקט של מתן כבוד לחבר הקבוצה. מאותו זמן, זמן ראשית יצירת הייצוגים וקבורת המתים, האדם אינו רק חלק, רכיב, או פונקציה בקבוצה, אלא גם אדם נפרד כשלעצמו.

האדם לא הפסיק להיות חלק מהקבוצה, אלא שמעכשיו הוא לא רק חלק מהמערכת אלא גם אדם עבור עצמו; ערכו העצמי הוא מעבר לערכו כחלק מהקבוצה. זהו שינוי משמעותי מאוד: האדם רואה את עצמו כמקור לפעולה ולא רק כמבצע פעולה למען הכלל. משלב זה, התקשורת הבין–אישית הופכת להיות תקשורת שאינה רק פונקציונאלית לצורך הישרדות השבט, אלא גם תקשורת שמטרתה היא הנאה הדדית. התקשורת באה לא רק מתוך מניע חיצוני אלא מתוך מניע פנימי, מתוך הנפש, ונוספים לה גם שני מרכיבים נוספים: התשוקה והדמיון. הדמיון נבנה על בסיס הזיכרונות, והזיכרונות מעידים על דבר מה פנימי, על צמיחתה של אישיות היסטורית. טבע התקשורת בין אנשים משתנה. במקום שיהיה פונקציונאלי ובנוי על צרכים חיצוניים כגון הישרדות השבט, הוא בנוי על תקשורת פנימית בין שני בני אדם לצורך הנאה משותפת. התשוקה אינה רק התשוקה הגשמית למטרות רבייה אלא תשוקה לקשר, לתקשורת עצמה. טובת הקבוצה וטובתי האישית הופכות להיות שני דברים שנמצאים בקונפליקט מתמיד זה עם זה.

ישנן שתי דרכים בהן יכול דבר מה להתקיים בתוך הנפש. הראשונה היא כדבר אשר נוצר על ידי הנפש, והשנייה היא כדבר שאינו נוצר על ידי הנפש. ידיעה נפשית אמיתית של דבר מה היא ידיעה של דבר שיצרתי. רק את מה שיצרתי יכול אני לדעת ולהרגיש כחלק ממני. עליי ליצור את מה שכבר קיים כדי שיהפוך לחלק ממני. אני יכול לקרוא למשהו שלי, רק אם יצרתי אותו. הדרך שלי ילצור אותו היא בעזרת העיקרון היוצר ובעזרת העיקרון המאגד (all inclusive principle). 

העיקרון המאגד

העיקרון השני המופיע בתקופה הפליאוליתית הוא העיקרון המאגד (all inclusive principle). עיקרון זה מצביע על היכולת לצרף יחד גורמים שונים, פנימיים וחיצוניים, למשל את הסובייקטיבי הפנימי עם השפה האובייקטיבית. צירוף זה יוצר רעיון הניתן לידיעה. העיקרון המאגד נשען ומרחיב את הרעיון של ביון בדבר העובדה הנבחרת (selected fact). עובדה נבחרת זאת אינה תחושה אלא רעיון בעל ערך אמת. זאת אמת נפשית, אמת כמו קיומה של אבן או גשם, אמת שאינה בעלת מאפיינים פיזיקאליים. דוגמאות לאמיתות אלו הן אמון ואהבה, אשר כאב הוא חלק ממנה. השאלה שעליה בא רעיון זה לענות היא כיצד נוצר הסבר נפשי פנימי, או תחושת אמת. העיקרון הזה מאשר לסובייקטיבי ולאובייקטיבי להיפגש.

לאחר שהסביר את שני העקרונות הללו עובר סימינגטון לתאר את גישתו לשפיות ולשיגעון. גם כאן אנו מוצאים הד לגישתו של ביון בדבר החלקים הפסיכוטיים ושאינם פסיכוטיים בנפש.   

שפיות ושיגעון:

לחלק הסטטי, לחלק שעוד לא נוצר בעזרת עקרון היצירתיות, זה שנחווה כמת, כעולם של עצמים דוממים, קורא סימינגטון me, או האינדיבידואל. החלק הדינאמי החי הוא ה- I. מצב של שיגעון נוצר כאשר אדם חי על פי המרכיבים שלא עברו תהליך של יצירה, שאין עיקרון מאחד ההופך אותם לכדי אישיות. סימינגטון מגדיר בבירור מהי שפיות ומהו שיגעון לדעתו. בחרתי לצטט דווקא ממאמר אחר של סימינגטון את ההגדרה היפה שלו לשפיות ולשיגעון (4):

"To be in  possession of oneself as a united being from within is to be sane: to be broken into many bits, to be jelly-like, to be slave to blind forces from within and without is to be mad" (pp. 1059).

("להיות בחזקת עצמך כישות מאוחדת מבפנים זה להיות שפוי: להיות שבור לחלקיקים רבים, להיות כמו ג'לי, להיות עבד לכוחות עיוורים מבפנים ומבחוץ זה להיות משוגע." (תרגום שלי ר.ל)

סימינגטון טוען כי אנו הופכים לעבדים של החלקים שאינם חלק מאתנו עדיין, לחלקים הדוממים, שכולם תחושות שאין בהן עדיין פרמטרים המאפשרים חיבור לשאר החלקים. שיגעון הוא שם אחר לפעולה המוּנעת מתוך חלקים אלו. חלקים אלו נחווים כמאיימים. האדם רדוף ונשלט על ידם. אם יש חלק המעורר חרדה, למשל חוויית הבדידות בסוף שבוע ארוך, האדם הופך להיות נשלט על ידי החלק הזה בכך שהוא עושה מאמצים לא לבוא במגע עם בדידות זאת, אם על ידי ניתוק מהמחשבה עליה ואם על ידי מילוי סוף השבוע בפעילות הגנתית. החלק הלא–מחובר נחווה כמרעיל את השאר. גם כאן מתקיים קשר בין החלקים, אבל זה קשר מזיק לאישיות. הקשר הוא קשר של חרדה ושנאת החלק הלא-מחובר. החלק הלא-מפותח יוצר שנאה של האישיות כלפיו כי הוא נחווה כמרעיל. שנאה היא רצון להיפטר מאותו חלק הנתפס מסוכן.

שנאה ואהבה 

סימינגטון מראה את ההשפעה של אהבה ושנאה על הפתיחות והסגירות של הנפש, ועל האפשרות שלה להיווצר או שלא להיווצר.     

אהבה פותחת אותנו לפרספקטיבה רחבה יותר, לאינסופי, ולכן היא כוללת דברים מכאיבים שהוצאו מתוך המסגרת קודם לכן עקב היותם מכאיבים. כאשר אני אוהב, אני בהכרח חשוף לכאב הטמון בקשר עם האהוב. על כן בתוך החיבור הרגשי, פעמים רבות, הדברים המכאיבים מוּצאים החוצה מתוך שנאה לכאב. השנאה הזאת המדירה חלקים מאיתנו ומן העולם משתקת את היכולת לאגד ופוגמת בעיקרון המאגד. בעוד אהבה פותחת את האישיות למכלול הקיום, שנאה מצמצמת את הפתיחות הזאת. אהבה מראה לי את קטנותי בתוך הטוטליות של העולם, אך באהבה העולם מקרין מטובו עליי. שנאה הופכת את האני להכול ומדירה מעליו את מה שמכאיב לו. הסימן להימצאות השנאה הוא הפיצול בין חלקים שונים בנפש ותחושת הבושה הקשורה לשנאה של חלקים באישיות.

המשאלה העומדת מאחורי השנאה הזאת היא להיות מישהו אחר. הפחד דוחף מחוץ לעצמי את החלקים המפחידים מעוררי השנאה. כך נוצרת בתוך הנפש מערכת של דחיפה החוצה. מערכת זאת היא בעצם מערכת של השלכות ושל הזדהות השלכתית, המשאירה את האדם מפוחד, מפוצל ומפורר.

אני מרגיש בושה על כך שחלקיי השונים אינם מאוחדים, על שאני מונע מעצמי את האיחוד. סימינגטון מנסח את הבושה כבושה שאינה קשורה במיניות כמו אצל פרויד, אלא בסובייקטיביות או באישיות. האדם מרגיש בושה על כך שאינו הוא עצמו. החלק המודחק בנפש אינו רק החלק המיני אלא הרבה מעבר לכך, זאת היא האישיות עצמה שמודחקת, והבושה היא על חוסר היכולת להיות. להיות בעל אישיות. זו אולי אחת התובנות המשמעותיות בספר; מה שמודחק היא הנפש עצמה שעוד לא יצאה לאור, שעוד לא הפציעה ונמצאת במצב של היות בטרם, של עוד לא. על פי סימינגטון, הלידה הנפשית יכולה להתרחש בכל גיל. זהו אחד המסרים היפים והאופטימיים שבספר. הרעיון כי בעזרת תנאים מיטיבים מה שעוד לא נולד יכול להיוולד הוא מקור של תקווה ואמונה במהלך הטיפול.

הסקרנות עוזרת לנו להתמודד עם השנאה, הסקרנות עוזרת לי לפגוש את החלקים הלא-מוכרים והמאיימים, להכיר אותם ולהפכם לחלק ממני. השנאה באה מהחושי ואילו האהבה מהמנטלי. האובייקט החושי יכול להיות פנימי או חיצוני ויכול להיות נערץ ומוערך או דוחה ומורחק. ההתייחסות לאובייקט החושי היא על פי עקרון העונג. על כן התגובה אליו היא רדיפה אחריו אם הוא מהנה, או התרחקות ממנו אם הוא מעורר סבל.

מה שמחליף את ההתייחסות החושית היא ההתייחסות המופשטת הבאה לידי ביטוי באהבה. שם יש פתיחות לכל ההוויה ואין היצמדות לפצע ולכאב ולתחושת הקורבן שבאה אתו.

אישיות יוצרת אישיות

נתקרב אל הקליניקה ונראה כיצד נוצרת האישיות בטיפול. סימינגטון מתאר שתי אופנויות של חיבור בין אנשים: דרך אחת היא דרך של תלות (clinging) והשנייה היא דרך של התקשרות (relating). בקשר המבוסס על תלות יש פחד מפני מה שיש בתוך זה שתלויים בו. במצב התלות האני תלוי באחר, אבל זה לא בדיוק האני, אלא פיסות של אני המחוברות לפני השטח של האחר. זהו חיבור חושי או תחושתי (סנסורי). בהתקשרות, שהיא קשר אמיתי, יש חיבור מבפנים בין החלקים של האישיות. זהו חיבור יצירתי הפועל מתוך פנימיות הנפש. זהו חיבור של סולידריות על רקע חוויות אוניברסאליות. התלות היא מבחוץ בין אובייקטים, ואילו ההתקשרות היא מבפנים באמצעות יצירה משותפת של משמעות משותפת. החיבור בנוי על הבנה.

ביטוי נוסף של עקרון היצירה הוא ההבנה. כדי לעזור למטופליי עליי להבין אותם. בעזרת ההבנה (understanding) האני והאחר מאוחדים דרך ניסיון משותף, על בסיס זיכרונות שונים אשר להם משמעות דומה. להתחבר על בסיס ניסיון וחוויה דומה דורש מאתנו להיפתח. הפתיחות שלנו מאיימת עלינו שכן היא מחברת אותנו ללא ידוע הנחווה כמשהו קדום וראשוני אליו אנו יכולים ליפול. סימינגטון מתאר את חוויית הנפילה הזאת כנפילה אל תהום של איבוד הזהות העצמית, שכן בחיבור עם האחר אני מוותר על זהותי והופך לקשור למשהו גדול, רחב, ועמוק יותר מאשר הקיום הפרטי שלי.

את אקט החיבור וההבנה אפשר להבין באופן הבא: כאשר אדם מספר על חוויה כלשהי, למשל על פרידה מאהובה, המטפל מבין אותה בעזרת זיכרונותיו מפרידות שעבר בחייו. החיבור חייב להיות דרך זיכרונות פרטיים של המטפל/ת כדי שיהיה חיבור רגשי ואמיתי. הזיכרונות האלו של המטפל/ת הם זיכרונות מסך (screen memories) המצביעים על פרידות קדומות יותר שלא נצרבו בזיכרון, או שהזיכרון שלהן אינו נגיש. כולנו חווינו פרידה, על כן אנו מאוחדים במקומות משותפים אלו. אנחנו יחד שם.

סימינגטון נעזר בביטוי של הפילוסוף סולוביוב (Solovyov), "הרמוניה של הדומה" (harmony of the similar), דמיון המכבד את ההבדל, כדי להסביר שיתוף זה.

בקשר הבין-אישי, כמו בין האם לתינוק או בין המטפל/ת והמטופל/ת, מתקיים עיקרון מאתחל (initiatory principle). סימינגטון טוען כי למרות שעקרון היצירה קיים בכל אחד ואחד, יש צורך לאתחל אותו. אתחול זה נעשה מבחוץ על ידי המטפל/ת עבור המטופל/ת, או על ידי האם עבור תינוקה. ההבדל בין חומר דומם לחומר חי הוא קיומו או היעדרו של העיקרון המאתחל. עיקרון זה מאפשר לעקרון היצירה לפעול ולהפוך את המת לחי.

סימינגטון מתאר אישה בטיפול שלא יכלה ליצור מבפנים. היא נהגה לומר משפטים אבל לא יכלה לקשר ביניהם. היא נהגה פשוט לתת להם להיות מתוך תקווה לא מודעת כי המטפל ייצור עבורה משמעות מתוך דבריה. היכולת הפנימית עדיין לא נוצרה, או עדיין לא הייתה מפותחת. המטפל בדוגמא הזאת אמור להיות הפונקציה המארגנת עבורה וכן לאתחל את הפונקציה המארגנת בתוכה. הפונקציה המארגנת היא פונקציה יצירתית היוצרת משמעות מתוך הדברים העולים אצל המטופלת.

סימינגטון ממשיך וטוען כי אם אדם לא מקבל את ההזדמנות ליצור, הוא יכול, מתוך התסכול הלא–מודע שלו, להרוס. התפקיד שלנו כמטפלים הוא להתחיל "לסובב את הגלגל לצד השני", מכיוון ההרס לכיוון היצירה.

כאשר היכולת ליצור מבפנים נעדרת, האדם חש מפורק. הוא מחליף את האיחוד הפנימי באיחוד בעזרת אובייקטים חיצוניים מאחדים לכאורה: זהות מקצועית, דמות חיצונית המארגנת את האישיות כמו בדיקטטורה, תיאוריה כלשהי או דת. כך נמצא בקרבנו קלייניאנים, לאקאנייאנים וביוניאניים. אנו נעזרים בתיאוריה כזאת או אחרת כגורם חיצוני המגדיר את פעילותנו המקצועית, לפעמים על חשבון יכולתנו לחשוב את זהותנו בעצמנו. הגדרות אלו יוצרות סוג של איחוד חיצוני ומלאכותי. אנשים באים לטיפול כדי ליצור את העיקרון המארגן מבפנים.

בנפש יש חלק קוהרנטי וחלק שאינו קוהרנטי. העיקרון היוצר הופך את הלא-קוהרנטי לקוהרנטי. הקוהרנטי בא מתוך העיקרון הפנימי של היצירה, מתוך הסמכות הפנימית. משמעות אישית אמיתית גם היא תולדה של הקוהרנטיות הזאת. הלא-קוהרנטי הוא ללא משמעות.

סימינגטון טוען כי פרויד, בעזרת מושג האגו, טמן את הזרעים לרעיון כי יש בנו את התשוקה לאיחוד חלקים שונים בתוך הנפש שלנו. בטיפול אנו הופכים את הלא-קוהרנטי לקוהרנטי עבור המטופל ובכך מגבירים ומחזקים את הצד השפוי שבו וכן מאפשרים לו להפנים את יכולת השימוש בעיקרון המאגד ובעיקרון היוצר בעצמו.

מטרת הטיפול היא ליצור את האישיות על ידי הגברת המודעות. את המודעות מגדיר סימינגטון כריכוז של אנרגיה באובייקט פנימי או חיצוני כלשהו. המודעות משנה את הדבר אליו אנו מודעים. זאת אינה אמירה טריוויאלית כלל וכלל. המודעות שלנו למשהו הופכת אותו למה שהוא יחד עם הגורם הרגשי והסובייקטיבי שאנו מוסיפים לו. העובדה הנפשית מקבלת צבע וגוון אישיים. ביון קישר בין מודעות לבין reverie. סימינגטון מגדיר את ה – reverie כמצב שבו האדם מודע לדבר מבלי להוציא החוצה או לבטל דברים אחרים. אם אני מרכז מודעות בדבר מסוים, אני עושה זאת מבחוץ על חשבון המודעות לדברים אחרים. reverie היא פעולה הבאה ממרכז האישיות. מרכז אישיותו/ה של המטפל/ת פוגש את מרכז אישיותו של המטופל/ת. מתקיים קשר מהותי בין שני מרכזים. המפגש נעשה על פי חוויות אוניברסאליות משותפות.

סימינגטון מביא לדוגמא פגישה עם מטופלת בה יכול היה לחבור אל החוויה הטראומטית שעברה כאשר חשבה כי הוריה טבעו במהלך שחייה בים, דרך החוויה שלו של הורים נעדרים ולא נוכחים. המהלך שקרה בו היה מהלך יצירתי של חיבור לחוויה של המטופלת. הזרע היצירתי של האחד מפרה את האחר. מה שהזרע הזה מאפשר הוא הרחבה של האישיות על ידי הרחבה של המודעות. בדוגמא של הילדה שפחדה כי הוריה טבעו, המודעות שהייתה חסרה לילדה הייתה שהיא באמת חשבה שהם מתו, שעבורה הם כבר מתו כאשר לא מצאה אותם בתוך המים. הידיעה הרגשית הזאת, שעבורה הם כבר מתו, היא הרחבה של אמת רגשית שלא נחוותה ככזאת קודם לכן.

סידהרתא הנסיך ההודי אשר גדל בבית מלא כל טוב, ידע שמחלה, זקנה ומוות קיימים, אבל הם לא היו אמיתיים עבורו. רק כאשר הפכו אמיתיים עבורו הם הניעו אותו לחקירה ולחיפוש דרך, שהפכו אותו לבודהה, למואר. הידיעה הבסיסית שלו את העולם הייתה שכלית, אינטלקטואלית, ולא רגשית.

ידיעה רגשית מתרחשת כאשר הפנימיות שלי מתחברת לאירוע חיצוני או פנימי בעזרת החושים או המודעות. האירוע החיצוני חייב להיווצר על ידי הפנימי. אדם יודע משהו רק לאחר שיצר זאת עבור עצמו. כך מספר סימינגטון שהמוות של אמו שלו היה עובדה שלא הורגשה. המוות הפך לממשי רק כעבור שנים כאשר יכול היה לחלום את מותה. המשמעות של חלימת מותה והאפשרות לדעת ידיעה אמיתית כי מתה, שחררו אותו מחלקים מסוימים באופן שבו הפנים את התייחסותה לדברים בעולם. ההפנמה של אופן החיבור של האם לעולם, היא שיכולה הייתה להשתחרר לאחר שהכיר במותה.

הדחקה של האישיות

סימינגטון קורא להדחקה המתאימה לתקופתנו הדחקה של האישיות. הבעיה שפרויד התמודד אתה בתקופתו, טוען סימינגטון, הייתה של הדחקת התשוקה המינית. הבעיה אפיינה את התקופה כמו גם את המקום בו פעל פרויד, מערב אירופה והעולם החדש בתחילת המאה העשרים. מיניות הייתה עניין מגונה ולכן הייתה חייבת להיות מודחקת. הנוירוזה הייתה תוצאה של אותם דחפים מיניים שעברו הדחקה ומצאו להם ביטוי בצורת סימפטום.

התיקון שמציע סימינגטון הוא שלאו דווקא המיניות היא בעלת משמעות, אלא עצם ההדחקה, או הניתוק מחלק משמעותי כלשהו מהאישיות הוא המשמעותי. הוא מדגיש כי לדעתו מה שמודחק בתקופתנו הוא עצם האישיות. ההדחקה של האישיות גורמת למחלה נפשית. ההיקסמות של פרויד מהמודלים המכאניים שהיו בתקופתו הביאה לכך שיבטל ברוב התיאוריה שלו את הבחירה החופשית בשם עקרון העונג. כאשר אנו אומרים למטופל שלא "ראו" אותו, או שלא זכה ל"הכרה", אנו מתכוונים ע"פ סימינגטון, שהחלק באישיות של המטופל שיכול לבחור בחירה חופשית שאינה מונעת מתוך עקרון העונג לא זכה לאתחול ולא נוצר אצל המטופל על ידי הוריו. הקול החברתי דרך נציגיו בדמות ההורים והקהילה הוא המבטל את האישיות. לקול זה כוח שכן כולנו רוצים להיות חלק מהחברה. אנשים לא רוצים להיות בודדים. יש שתי דרכים לצאת מהבדידות. האחת היא התאמה לחברה על חשבון האישיות; דרך זו אינה מתאפשרת שכן היא רק על פני השטח. דרך נוספת היא יצירת קשר מעומק האישיות ולא מפני השטח. קשר זה אינו מבטל את האישיות אלא מאפשר לה לשמור על עצמה לצד הקבוצה.

על ההתנגדות להפוך לאישיות

סימינגטון מתאר גורמים חיצוניים המתנגדים לקיומה של האישיות ואף מוחצים אותה. ארגונים, מערכות ואידיאולוגיות יכולים למחוץ את היחיד אם המטרה שלשמה הוקמו נשכחת. היחיד נמחץ כאשר מתייחסים לארגון כמו לאֵל שיש לעבוד אותו, או כאשר אנו רואים במוסד או בארגון משהו בעל ערך בפני עצמו, ואת הפרטים כפחות חשובים וכניתנים להקרבה עבור הארגון.

סימינגטון מנסח את הסופר–אגו כהשפעה של החברה על הפרט. השפעה שיכולה למחוק את הפרט. המערכת החברתית חודרת לנפש באופן לא–מודע, לא-קרוא, ללא תשומת לב מצד האדם. היא חודרת בעזרת לחץ. מופעל על האדם לחץ להשתלב בתוך המערכת כי האיום על חוסר ההשתלבות הוא בדידות. יש בעצם שתי דרכים שבהן משהו חודר לאישיות. האחת היא דרך לחץ ואיום בבדידות, והשנייה היא דרך אקט היצירה העצמית. החברה ששפטה את התשוקות המיניות בחומרה הביאה לכך שהאדם ידחיק את התשוקות המיניות, הדחקה שיצרה את הסימפטומים הנפשיים להם קרא פרויד נוירוזה. כיום ההדחקה אינה פועלת דווקא על המיניות אלא על מכלול האישיות, ומוחקת את היכולת להיות בעל אישיות יוצרת.

כאשר אני הופך לאישיות אני מחובר לעצמי, אני נמצא, אני הווה ומחובר בקשר של אהבה עם הדברים. להיות בקשר של אהבה עם הדברים פירושו להיות מחובר מבלי להפריד בין הדברים ולכן אני גם חש כאב. לכן אני גם חש בושה, אשמה, אכזבה, עצב, חרטה, צרות עין, קנאה. אני גם הופך להיות מסוגל לאהוב, להכיר תודה, להיות נדיב וסלחן, לחוות שמחה ויופי. האינסטינקט של כל בעלי החיים הוא להימנע מכאב. המחיר של להיות אישיות הוא המפגש עם הממדים של המציאות הכרוכים בכאב.

סימינגטון מונה מספר כאבים הקשורים במפגש של האישיות  עם המציאות, מפגש בעל ממדים טרגיים: המוגבלות שלנו כבני אדם. נוצרנו ולא יצרנו את עובדת היותנו. מתוך עובדות בסיסיות הקשורות לחיינו כגון הורינו, מקום היוולדנו וכו' אנו יוצרים את חיינו. טרגדיה נוספת היא המפגש האנושי עם דילמות שאין לנו יכולת רגשית להתמודד אתן. לדוגמא, יכולתו של המלט לפתור את השאלה מה לעשות עם המידע לגבי מות אביו, שנרצח בידי דודו. המיכל אינו מסוגל להכיל את המוכל, את החוויה הרגשית. המיכל שאינו מסוגל להכיל, קורס, כפי שאנו רואים במחזה. המודעות מכאיבה ולכן אנו מנסים להימנע ממפגשים מכאיבים עם העובדות הטרגיות של קיומנו. אבל כוח החיים חזק יותר. יש כוח חיים יצירתי הפועל בנו. אפשר לומר כי להמלט היה רעיון לגבי מה לעשות, אך הוא לא האמין בו. אמונה היא הדרך הפסיכולוגית להתמודד עם החרדה הנובעת מההצפה הרגשית שאירועים מסוימים יכולים לעורר בנו. אמונה היא התהליך הפסיכולוגי שבו כל הנפש פועלת לכדי פתרון יצירתי.

לצד האמונה מציע סימינגטון גם את הקבלה כדרך התמודדות עם כאב בלתי נמנע. כאשר אדם מצליח לקבל כאב בלתי נמנע הוא חופשי שכן הוא אינו עסוק בהתנגדות לבלתי נמנע. קבלה אינה כניעה, אלא הכרה במה שיש ובהיותו בלתי נמנע. הבחירה האנושית היא בין לקבל לבין לדחות, בין לאהוב לבין לשנוא. סימינגטון מעודד אותנו לקבל את הבלתי נמנע, או בשפתו, ליצור עבור עצמנו את הבלתי נמנע ולאהוב אותו. סימינגטון מביא לדוגמא (5) את חברו הצייר אשר איבד את מאור עיניו. קבלת עובדת עיוורונו הביאה לכך שיצליח להתפתח כצייר ואף לזכות להערכה רבה על ציוריו ולמצוא משמעות בעבודתו גם כאשר צִייר לא כאדם רואה אלא כאדם עיוור.

סיכום

בסקירה זאת תיארתי את מה שנוצר בי מול הקריאה בספרו של סימינגטון. אלו הם עיקרי הדברים כפי שהבנתי אותם, כפי שנוצרו בי. אין כאן אפילו קצה מהעושר הרעיוני והעומק הנמצאים בספר, אך אני תקווה כי דברים אלו יפתו את הקורא להעמיק אל תוך הספר עצמו וליצור אותו עבור עצמו/ה, וכן אולי יעזרו  לקורא האובד בסבך עלילת הקיום האנושי אותה מנסה הספר לרקום עבורנו.