ערב השקה לספרה של חני בירן, האומץ שבפשטות. 1.11.2015

ערב השקה לספרה החדש של חני בירן הועבר לאולם היכל המוזיקה ביפו כי האולם הקודם שהוצע לערב היה צר מלהכיל את כמות המעוניינים להשתתף. "צר מלהכיל" הוא ביטוי מעניין, אם חושבים אותו בהקשר ביוניאני. מה יש להכיל, כאשר מדובר בערב השקה לספר של אחת מבכירות האנליטיקאים בארץ המפרסמת את ספרה באחת ההוצאות החשובות בתחום? על פי כמות האנשים שהגיעו, נראה שמה שהיה צר מלהכיל באולם הראשון היה הכבוד והסקרנות וההערכה שרוחשת הקהילה לחני, על כן היה נחוץ אולם גדול יותר.

המשתתפים בערב ניסו כל אחד בדרכו להתמודד עם נושאים המופיעים בספר ולעבוד מולם, אולי אף להכיל אותם עבור השומעים באופן כזה או אחר. כל הדוברים, השיכים לתחנות שונות בחייה של חני, היללו ושבחו את הספר ואת הכותבת. נראה היה, לדבריהם, כי השכילה לשלב הבנה נהירה של תורתו של ביון עם תובנות תיאורטיות שלה ותיאורי מקרים מועילים. לפרש ולהוסיף על דבריו של הוגה מורכב ועשיר רבדים כביון זאת משימת חיים ונראה כי הספר אכן מחזיק בתוכו חיים שלמים של יצירה ושעוד היד נטויה. אם אנסה במספר מילים להעביר משהו ממה שנאמר על ידי הדוברים, יהיה הדבר דומה לניסיונם של הדוברים להביא בעשרים דקות מהעושר שבפרקים השונים שבספר.

נעמי הולר סיפרה על הקשר רב השנים שלה עם חני ודרך דוגמא לתקשורת ווטסאפ הזויה בניהן באמצע הלילה ניסתה להעביר משהו על הדבקות וסקרנות הרבה של חני ובעצם של שתיהן בכל הקשור לרעיונות פסיכואנליטיים ומחשבתו של ביון. נעמי דברה על המבוך. על המבוך כמושג, כדרך חיים וכאופן התייחסות לכתביו של ביון. דרך המבוך שאליו ביון מזמן אותנו בקריאתו ודרך המבוך עליו כותב בורחס ועל ונציה כעיר בורחסיאנית ואולי גם על החוויה הטיפולית כחוויה של היות ללא מפה בתוך מבוך עד למציאת העובדה הנבחרת, איזה רעיון מאגד למספר דברים עליהם דיבר המטופל.

אחד הדברים המקשים על ההבנה בהרצאות קצרות על הוגה מורכב, הוא ריכוז רב של מונחים מרכזיים על פני יחידת זמן קצרה ונראה היה שיש להגביל את המשתתפים במספר המונחים הביוניינים אותם הם יכולים להזכיר בדבריהם. פעולה זאת כמובן כמעט שאינה אפשרית שכן מונח אחד קשור לאחר וכולם מתחברים בקשר סזוריאלי, מושג ביוניאני נוסף עליו דברה נעמי במהלך דבריה. קשר זה הוא קשר שאינו מוציא או מבטל אף צד קשר שי בו נתק וכן המשכיות. נעמי הולר דברה על כך שביון בערוב ימיו דיבר על עבודתו של המטפל כעבודת האמן הבאה לידי ביטוי בבחירת העובדה הנבחרת והיכולת להפוך אותה להתערבות טיפולית.

פרופ' יולנדה גמפל שיבחה את הכתיבה של חני והגדירה אותה כצנועה, חכמה ושקטה, היא דברה בעקבות חני שכתבה בעקבות ביון על הקשר בין המנהיג לבין המטפל והתייחסה למצב הפוליטי שאנו חיים בו.

אני בוחר להזכיר דווקא את מה שאמרה על המצב בארץ שכן כל כך נדיר עד כמעט לא קיים הוא קולם של מטפלים מהחזית האנליטית ובכלל בכל הקשור לשיח הציבורי. וכך אמרה פרופ' גמפל:

"בזמן הזה אנחנו חיים במצב חירום וההתדרדרות חמורה. זה הזמן לעצור ולחשוב. כרגע הקיום שלנו תלוי בכך שהיהדות המאמינה והדתית צריכה להימנע מעלייה להר הבית כמצווה, אם לא, אנחנו עומדים בסכנה של כישלון מוסרי מבפנים וסכנה לחורבן טרוריסטי מבחוץ. אנחנו רוויים בתכנים וערכים, ואמונות הקשורים להעברה בין-דורית משני הצדדים. שני הצדדים נמצאים במצב של סבל מתמשך. שתי הקבוצות שותפות במסורת של אלימות וטרור, הכל כל כך רווי שאין שום מרחב ליצור חשיבה, ובכדי ליצור חשיבה עלינו להכיר בקיום של  האחר הדומה לנו בהרבה דברים, אך גם שונה, על מנת שיתאפשר לנו ליצור איזה מרחב לחשיבה ואולי לחיבור".

עוד שיתפה במספר תיאורי מקרה מתוך הספר בהם נתן לשמוע את קולה הייחודי של חני בירן בעבודתה עם המטופלים בקליניקה. בדוגמא אחת אומרת חני למטפלת שמאשימה אותה והופכת אותה לאחראית על מצוקתה, ש"לא בא לי לתת לך להתחמק מזה", או בדוגמא אחרת כאשר היא נותנת מתוך עולם האסוציאציות שלה אסוציאציות למטופל שאינו יכול להביא אסוציאציות משלו למפגש הטיפולי. בדקות שנשארו ניסתה פרופ' גמפל להתייחס לפרשנותה של חני לפרשנותו של ביון לסיטואציה האדיפאלית. אפשר לקרא על כך יותר בבהירות ובהרחבה בספר והן במאמר של בירן מתוך גיליון שיחות האחרון.

היא סיכמה ואמרה כי:

"מי שבא לאנליזה או לפסיכותרפיה פותח בדרך של חיפוש ושל גילוי של האמת שלו ובלמצוא תשובות ומוכן לאסוף ולקבל תמונה מהרכיבים הבלתי מודעים ששזורים בסיפור שלו ובהתהוות בתוך החיים. כל ההסתכלות על הסיפור של אדיפוס הוא סיפור של חיפוש דרך בחיים, על ירידה מסוימת מהכל יכול ומחוסר האונים בו בזמן. כמו אצל אדיפוס, כל אחד מאיתנו "יודע" משהו שהוא לא יכול לחשוב ולא תמיד אנחנו מוצאים את המילים אותן אנו רוצים לומר".

רוני עמיאל דיבר על הקבוצה האנליטית וסקר את התפתחות עבודתה של חני עם קבוצות לאורך השנים. הוא הזכיר את המודל שפתחה ושכללה לאורך השנים, מודל רב שלבי של התפתחות הקבוצה הטיפולית. כך הוא אמר:

"חני בנתה מודל תהליכי של התפתחות קבוצה לאורך כמה פוזיציות, תוך שהיא מיישמת כבר אז את ההבנות שלה על ביון, קליין, פיירברן, גנטריפ ואחרים. אני לא בטוח כמה מהמנחים באותם ימים הצליחו לקרוא את ביון עצמו. אבל לכולנו היה עותק של העבודה של חני. כבר אז ניתן היה לראות את היכולת של חני לעשות אינטגרציה ולתרגם עבורנו, המנחים הצעירים, את החומרים קשי העיכול, של ביון וקליין, לשפת עבודה ברורה וברת יישום. החוברת הזו הפכה בין לילה לנכס צאן ברזל ולחומר חובה של כל מי שרק למד או עסק אז בהנחיית קבוצות. החוברת נמכרה ע"י אוניברסיטת ת"א והעותקים יקרי הערך שלה נחטפו תוך זמן קצר מהמדפים. המיתולוגיה של אותם ימים אף הרחיקה לכת וסיפרה שלאחר שאחרוני העותקים נעלמו, היו אנשים שבצר להם לקחו אפילו את העותקים שהיו בספרייה… קשה להאמין…
אגב בידי עותק מקורי, הוא הובא לכאן עם כספת… אבל בעצם אין צורך לגנוב או לחטוף משום שהפרק הראשון, אותו פרק 6, הוא העמקה של אותה חשיבה בוסרית. הפעם הוא מסתמך על ניסיון עשיר של ארבעה עשורים".

עוד דיבר רוני, על הקונפליקט הבא לידי ביטוי אצל ביון בין החיפוש אחר האמת לבין החרדה מפניה.

"חני, בעקבות ביון, מחפשת את האמת, או בשפה של ביון, אולי צריך לומר: חותרת לאמת. הביטוי חתירה מכיל בתוכו גם את ההתמודדות עם הכוחות שתוקפים, שמקשים על החיפוש אחר האמת, כמו למשל במיתוסים שהזכרתי. אלו כוחות שהם גם חיצוניים: תרבותיים, חברתיים וקבוצתיים, אך גם ובעיקר פנימיים. הם לא שליליים או רעים, אלא חלק מרכזי בהוויה האנושית שלנו".

כל למשל, אהבתי את האיזכור של חני לאוירה הנעימה בקבוצה המכסה פעמים רבות על תחושות סוערות וקשות הקשורת לאמת ושקשה לגעת בהן:

"חני עסוקה באיך לא ליפול למלכודת הז'רגון, שלדבריה מרדימה את המנחה ואת הקבוצה ומונעת את המפגש החי עם החוויה. או למשל, איך להתגבר על מה שהיא מכנה בשם: אמפטיזם. איזו נטייה ליצור אוירה פסאודו נעימה ופסאודו אמפטית על חשבון המפגש עם הכאב והרגשות הסוערים שהאמת מזמינה. והכי קשה, איך לעשות כל זאת תוך שמירה על הקבוצה ועל המשתתפים, ועל מרחב מכיל, המאפשר את החקירה ואת המפגש עם הכאב."

עוד אהבתי את דיברי הסיכום שאמר רוני לסיום דבריו:

"לסיום, רבנו ביון, כידוע לכולנו, מצווה עלינו מצוות אל תעשה חשובה: no memory, no desire.  Desire  במובן איווי. אל לנו לרצות משהו עבור המטופל. יחד עם זאת ביון מתיר לנו, במילים שלי:  yes to recall, ובעיקר yes passion. מותר תשוקה. תשוקה לאנליזה, תשוקה לגילוי האמת, תשוקה להיות מיכל. חני שהיא אישה עתירת תשוקה, כפי שאנחנו מכירים אותה, מבטאת בכתיבתה ודרך הדוגמאות הרבות שהיא מביאה, את התשוקה של המנחה, התשוקה לחיפוש האמת, והתשוקה להיות מיכל לחומרים הלא מעוכלים שמציפים את הקבוצה. אז אסכם בכך שאומר שמנחה טוב דיו, כמו מטפל טוב דיו, ואולי ברוח הכתיבה של חני וברוח ימינו, גם מנהיג טוב דיו, כדאי שיהיו להם את שלוש התכונות המעניינות כל כך את ביון: החתירה לאמת, ההכלה והתשוקה. חני, ניחנה בשלושתם, והספר הזה הוא הראייה לכך".

אמנון פוד תיאר את הרבדים האישים שבהכרותו עם חני וכן שיתף באומץ ובגלוי לב על הדיאלוג המשותף להם סביב מחלתו ומחלתה. לאחר מיכן עבר ותיאר ביופי ובעומק את דבריה של חני על הלא-מודע החברתי. מר פוד תיאר הרחיב ופיתח את הכתוב בפרקים עשר ואחת עשרה בספרה של חני, פרקים העוסקים בלא מודע החברתי.

אחת השאלות איתה מנסה חני להתמודד היא זאת על הקשר בין התנהגות חברתית הנובעת מזעם ושנאה מעוורת לבין דיאלוג חברתי. בכדי לענות על שאלה זאת אנו נדרשים למושגיו של ביון בעיניין יכולת העיבוד של תכנים לא מילוליים, ראשוניים.

כותב פוד:

"בקריאת הפרקים נראה שהרעיון המרכזי שבהם הוא שהבדלים בין ביטויי אלימות חברתיים לבין דיאלוג חברתי, הם תוצאה של רמת עיבוד מנטאלי של תכני נפש חברתיים שנעה לאורך הציר , גורמי בתא חברתיים/רגשיים – גורמי אלפא חברתיים מנטאליים-גורמי בתא חברתיים פסיכוטיים."
הפרקים מתארים בעיות חברתית שנובעות מכשלים בעיבוד רגשות חברתיים. נרקסיזם ואומניפוטנציה הם כשלים נפשיים כאלה שגורמים לשתלטנות חברתית ורכושנות בניגוד לשייכות חברתית. אלה הם סיבות למוטיבציות של השתלטות טריטוריאלית וסכסוך בין לאומי.
זה רעיון יפה ומעניין הנועד להסביר את ביטויי האלימות בין קבוצות שנות בחברה ובין חברות בכלל.

החלק שחתם את הערב לפני דברי התודות של חני עסק בקשר המעניין בין הביוגרפיה של חני לבין עיסוקה הפסיכואנליטי והתמקדותה בביון. ד"ר גילית הורוביץ תיארה חלק זה מתוך קרבה ואהבה רבה.

"אני אטען, כי הן אבא והן ביון שימשו עבור חני מורי-דרך במובן העמוק של המילה. אבא הניח את התשתית ליחסים כאלו, וכשפגשה חני בביון – היו שם את כל החומרים כדי להפוך את ביון למי שאפשר לכונן איתו יחסים של גדילה."

אבא של חני נפטר בפתאומיות כשהייתה בת 14. היא כותבת:

'אהבתי אותו והערצתי אותו. מותו היה רעידת אדמה שזעזעה את עולמי. הוא היה אחד במינו. […]אבא לא היה 'אבא רגיל', שבא כל ערב הביתה. אך בכל פעם שפגשתי אותו, הוא היה מלא חום, רגישות, ויכולת אינסופית לתת אהבה ותשומת לב'."

אבא של חני עסק בריגול…. מפאת עיסוקיו אלו, היה אבא נעדר פיזית מהבית בשנות חייו, וכשהייתה בת 14 הביא מותו להיעדרותו. אבא השאיר אחריו חסר כואב. מקום שחיפש מילוי. בנוסף לכך, כל עבודתו ופועלו היו בלתי ידועים עבור חני ומשפחתה. רק שנים מאוחר יותר, אחרי 1992, למדה חני על עיסוקיו של אביה, על חוויותיו שם, וזאת – דרך ספרים ועיתונות, כמובן שלא מפיו. ללמוד על אדם קרוב מתוך ספרים, ליצור קשר עמו באמצעות כתבים,  זה דבר מה שאבא "לימד" את חני. אבא נעדר ועם זאת נוכח בתוכה. היחסים עם אבא הניחו תשתית לכך.

האב, אם כן, כמו ביון, הם נעדרים נוכחים בחייה של חני ואותם היא לומדת דרך כתבים בהכרות עקיפה המנסה להיות ישירה ככל האפשר.
‎

"ביון, כאבא, שימש ומשמש לחני כמורה דרך: מורה הדרך הוא מי שאתה מוצא כשותף לדיאלוג פורה, מי שדוחף אותך לשפת ההישג, ולא מסתפק בתחליפים, כפי שאומרת חני – שום דבר אינו ניתן כמובן מאליו, צא וחקור בנבכי נפשך; זהו מי שגם ברגעים קשים יודע כי הקשר עם האמת הוא המשחרר והוא זה שכאשר הוא מתגלה –נאמר בפשטות; זהו מי שגם ברגעים של כאב, רואה את הגדילה כדבר שאפשרי וראוי, כמו שחני אומרת: מי שקורא את ביון ואוהב אותו יודע היטב מהי הגדילה הנפלאה, שהתרחשותה היא דרך כאב".

ולסיום מצטטת ד"ר הורוביץ את דבריה של חני היכולים לסכם גם סקירה זאת:

"בשנים האחרונות אני מקבלת תגובות ממודרכים ומטופלים, שמראות לי שאני מעבירה את שלמדתי אני לדורות הבאים. העברה זו  הנה תהליך מסקרן, המתרחש בצורה שונה בכל אחד מהיחסים. זוהי התנסות סינגולארית וסובטילית של גדילה והתהוות. כל אדם עובר התנסות זו בצורה שונה. זוהי זכות עצומה ללוות אנשים בהתפתחותם."

נשאר לנו רק להודות לחני על ספרה ותרומתה ולמשתתפים על ערב פורה ומעשיר שבו חלקו אתנו את מחשבותיהם על הספר ועל רעיונותיהם של ביון וחני בירן.

‎- תודה למשתתפים שהואילו והעבירו אלי את הרצאותיהם בכדי שאוכל לשלבם בסקירה זאת.