שתיקה בטיפול נפשי

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-12 במרץ 2008 תחת השם "נשתוק גם בשבוע הבא"

"אני לא זוכר שום אמירה שלך מכל השנה הראשונה. אתה ישבת בשקט, מכונס בתוך עצמך, לא אומר כלום, בזמן שאני קורע את עצמי כאן מולך. איך יכולת לא להגיד לי כלום כל הזמן הזה? אני יודע שעזרת לי,  אבל לא אמרת כלום שעזר".
פחות או יותר כך התבטא אחד המטופלים שלי לאחר שנתיים של טיפול אינטנסיבי. הטענות שלו מתייחסות לאחד המיתוסים הקדומים בתולדות הטיפול: המטפל השתקן. לפי המיתוס, רק המטופל מדבר. אם יש לו שאלה, התגובה לא תגיע: הוא ייתקל בשתיקה מצד המטפל, או בשאלה שתחזיר את הכדור למגרש שלו.

אבל זה לא נכון: מטפלים לא ממש שותקים. העניין הוא שלא את כמות המילים אנחנו זוכרים, אלא את המשמעות. די הופתעתי כשהמטופל שלי הטיח בי איך לא אמרתי כלום. אני דווקא הייתי עסוק די הרבה בכמה שאני לא מפנה לו מספיק מקום, כמה שאני מפרש מדי, אקטיבי מדי, נוכח ומתייחס לדבריו. כשהוא טען שלא אמרתי לו כלום – הוא צדק לגמרי. הדברים שאמרתי לו לא יצרו אצלו שום משמעות, ולכן מבחינתו, כאילו שלא נאמרו.

מטרתה של שתיקה

לפעמים משתררות בחדר הטיפולים שתיקות ארוכות ומעצבנות. המטפלים בדרך כלל לא יפרו את השתיקה. הוא לא "יעזרו" למטופל לצאת ממצב שהוא באופן ברור ולא נעים, ולא במקרה:

– השתיקה נועדה לפנות מקום למטופל, ולאפשר לו עבודת חשיבה.  
לפעמים אני אומר משהו שמאיר את העולם של המטופל שלי מזווית אחרת. הזווית הזאת יכולה להיות מרגשת ומסקרנת, אך גם מפחידה ומאיימת. השומע צריך רגע כדי לעכל את הדברים. כן, אפשר להסביר אותם שוב ושוב, אבל אז אין סיכוי שאדע מה הובן ומה לא, מה יכול היה להתעכל ומה פשוט "לא מדבר" אל האדם איתו אני מדבר. עדיף לשתוק, לחכות ולראות מה הובן, מה נקלט, ואז להמשיך הלאה.

– השתיקה נועדה להגן על המטופל מהדיבור שיכול להיות לא במקום, חודרני ומפריע.  
המציאות היומיומית של רובנו כל כך רועשת. אנו מוקפים בגירויים ובדיבורים שפעמים רבות נחווים כמתקיפים אותנו. חדר הטיפולים והשקט היחסי שבו יכולים להיות מקום רגוע ושומר ומגן מפני כל הרעש המתקיף שבחוץ.

– השתיקה באה מתוך הצורך לחשוב רגע, להתארגן ולמצוא את המילים הנכונות לתאר את המה שקורה כרגע בחדר הטיפולים. 
עדיף לשתוק מאשר לדבר שטויות. עדיף לשתוק מאשר לומר משהו שלא יהיה מחובר, אותנטי ואמיתי. הרבה פעמים פשוט צריך זמן להתארגן ולעשות סדר בראש לפני שיש מה לומר. לפעמים הראש של המטפל ריק, או שהוא הולך לאיבוד בתוך

הסערה הרגשית שמתרחשת בחדר. זה חלק מהעניין. תיאורים אלה רבים נפוצים במאמרים בשדה הפסיכותרפיה, ואי אפשר באמת לטפל בלי שהם מתרחשים. התגוננות מפני הבלגאן הזה תחייב ניתוק רגשי, שמרחיק וממית את הקשר הטיפולי.

מה קורה בשתיקה של המטפל?

הטיפול הנפשי הוא טיפול בעזרת דיבור – לא מגע, לא אמצעי אמנותי או רפואי, ובשום אופן לא מתכון ידוע מראש. אנחנו לא יודעים מה הולך להיות בתוך המפגש, לא משנה כמה פעמים שוחחנו עם אותו אדם בעבר. מתוך הדיבור של המטופל תמיד יכול לנבוע משהו חדש, חי ומפתיע.  זה יכול להיות אירוע מחייו, מחשבה חדשה שלא עלתה קודם, מצב רוח, אמירה המתייחסת לטיפול. אם לא אשתוק ואקשיב, הדבר הזה עלול לא להופיע.

השתיקה של המטפל היא אקטיבית ומאוד עירנית, אבל לא חדורת מאמץ ומטרה. פרויד כינה את סוג ההקשבה הזה "קשב צף". המטפל נמצא שם, דרוך וסקרן בחפשו אחר החדש והחי, אבל הוא גם רפוי וצף ומרחף בין המילים, בין התוכן הגלוי לסמוי, בין הרגש הנשמע בקול המטופל לבין הרגש שהוא חש וכך הלאה, בציפיה דרוכה.

מדוע המטופל שותק?

במהלך הטיפול יכולה להתרחש שתיקה שנמשכת כמה דקות, ולפעמים שעה שלמה עוברת מבלי שהמטופל הוציא מילה. אני נזכר באדם ששתק במשך תקופה שלמה, כמה שבועות, שבוע אחר שבוע, הגיע ושתק. כל ניסיונותי לדובבו לא הועילו. לבסוף הפסקתי לנסות ורק כיבדתי את השתיקה שלו. מהר מאד לאחר מכן הוא החל לדבר.

הנה כמה סיבות אפשריות לשתיקתו של המטופל:

– זהירות הנובעת מתחושת איום כלשהי.
אם המטפל מפרש, מבקר או שופט, ברור שהמטופל לא ממש ירצה לדבר, ויעדיף לשתוק כדי להגן על עצמו. כדי לדבר בטיפול צריך להרגיש ביטחון, והשתיקות מעידות לעיתים על חוסר ביטחון.

– צורך להירגע ולנוח לרגע.
אנחנו חיים בחברה שלא מפסיקה לדבר. הדיבור האינסופי הזה מרגיש לפעמים כהתקפה על החושים. השקט בחדר הטיפולים מאפשר לאדם לחזור לעצמו ולנוח מעט מכל הרעש שעוטף אותו במהלך היום.

– ייאוש מהשימוש במילים להעביר מסר.
מצוקה נפשית קשורה לעיתים בחוסר התאמה בין תחושות וחוויות פנימיות, לבין המילים שמתארות אותן. לפעמים לא מתעוררים רגשות, על אף שמדברים על חוויה מסעירה, ולפעמים בדיוק להפך: התחושה אינה יכולה להיות מובעת במילים. היא לא מנוסחת מספיק. בטיפול נפשי מנסים לעבוד על החיבור בין תחושות למילים, ואז השתיקות הן כמו בורות בדרך, אליהן נופל הדיבור.

– תחושה שאף אחד לא יכול באמת להבין.
תחושה זו נפוצה אצל רובנו, אבל באה יותר לידי ביטוי אצל אנשים שעברו אירועים קשים כמו אונס, הלם קרב, תאונת דרכים או אלימות קשה שכוונה כלפיהם. התחושה היא שאם לא עברת בדיוק את מה שהם עברו, לא יתכן שתוכל להבין אותם.

– תחושת בושה או אשמה סביב מעשה שנעשה על ידי המטופל.
האירוע מעורר הבושה והאשמה משתנה בהתאם לאופי ולאישיות המטופל, ויכול לנוע מהכאת ילד ועד לגניבת מסטיק בגיל שבע.

משמעות השתיקה

אני מוצא חשיבות רבה בדיבור על השתיקה. בטיפול זוגי נתקלתי בגבר שלקח בחיים הזוגיים תפקיד מאוד פעיל של יוזמה, דאגה לפעילויות מגוונות ובילויים עם בת זוגו. גם בטיפול הוא הפך למעין "קמב"צ" המארגן רשימות לטיפול. כשהרשימות נגמרו והחלו שתיקות, התחלנו לדבר על זה. דרך המחיר שהוא משלם בגלל העשייה, הוא הבין כמה קשה להגיע למפגש אינטימי של אחד על אחד, כפי שהיה רוצה שיהיה עם אשתו, הילדים ואחרים.

הסיטואציה הייחודית של שתיקה בטיפול יכולה ליצור תחושות שונות, כמו מבוכה, חוסר אונים בלבול, ואפילו השפלה. לחלופין, היא יכולה לייצר מחשבות או דיבור, על מנת לרצות את המטפל. היא יכולה לעיתים אפילו לייחס למטפל אופי מניפולטיבי. את השתיקה אפשר לדמות לדף הלבן שעליו מצויר הציור, או למסך שעליו מוקרן הסרט.

השתיקה בעצמה היא כלום, היא מצע שעליו נערמת הדרמה האנושית, היא הבמה הריקה, רגע לפני שהתפאורה מוקמת והשחקנים עולים והמחזה מתחיל. כמו הדף, המסך, המצע או הבמה אנחנו מטעינים את השתיקה במשמעות; "אתה שותק בגלל מה שאמרתי?", "את שותקת כי קשה לך עכשיו?", "אתה שותק כי אתה עייף?". כל שתיקה ומהמשמעות שלה.