תמות מרכזיות בקבוצת תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד

Read Article in English (PDF): Core Themes in a Support Group for Spouses of Breast Cancer Patients

מבוא:

קן וילבר (Ken Wilber), הפילוסוף האמריקאי, אבי תורת הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית, ליווה את אשתו טריה קילמן-וילבר (Treya Killam Wilber), אשר חלתה בסרטן שד. כעבור חמש שנים ובתום מאבק ארוך ומסע ממושך ומשותף, נפטרה טריה. בספר שפרסם (Wilber, 2000), הכולל קטעי יומנים שכתבה לצד תוספות שלו, כותב וילבר כי העובדה שלבת הזוג יש סרטן אינה גורמת לבעיות של בן הזוג להיעלם, אלא רק להידחק הצידה. אם לא יטפל בן הזוג בעצמו, יש סיכוי כי יעזוב, יפנה ל"נחמות" ממכרות כאלה ואחרות, או יתפרץ בזעם על אשתו.

הסיבה ללכת לטיפול ולא רק להיעזר בחברים ובמשפחה היא הקושי הרב לשתף אנשים שלא חיים את הנושא בכל הקשור למחלה ולהתמודדות איתה. הכרוניות שבמחלה מתישה ושוחקת לא רק את המסייעים והחולים אלא גם את חבריהם ומשפחתם, החשופים למחלה אף הם. האפשרויות המקצועיות העומדות לרשות בן הזוג הן ליווי פרטני, זוגי, ולפעמים אף קבוצת תמיכה. האפשרות להתלונן, לכעוס ולהאשים את זאת שאוהבים בסביבה מבינה ותומכת היא אחד היתרונות הגדולים של קבוצת התמיכה, טוען וילבר.

במאמר זה אתאר שתי קבוצות תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד. אתאר את אופני ההתמודדות המאפיינים גברים המצויים בזוגיות עם נשים חולות, וכן את תפקיד הקבוצה במציאת דרך תקשורת והתנהגות טובה יותר מהדפוסים שנוצרו.

קבוצות תמיכה לבני משפחה של חולי סרטן שד מתקיימות וידועות ככלי טיפולי מועיל וחשוב (Manne et al., 2005; Shields & Rousseau, 2004; Liu et al., 2008; Scott et al., 2004). ועדיין, בעוד התרומה של טיפול פרטני לבני הזוג וכן של טיפול זוגי או קבוצות פסיכו-חינוכיות תועדה כמועילה, תיעוד של קבוצות תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד נדיר יותר, ותרומתן אינה מודגשת מספיק.

גברים מתקשים לקחת חלק בקבוצות תמיכה בכלל, ובקבוצת תמיכה לבני זוג לחולות סרטן שד בפרט (Scott et al., 2004) . הסיבות לכך הן בעיקר מגדריות. גברים נוטים להיעזר פחות בטיפול נפשי, ומנגנוני החִברות שלהם גורמים להם להאמין בכוחם לעשות יותר מאשר ביכולתם להיות ולחלוק את רגשותיהם. רבים מהם מטילים ספק בטובה שתצמח להם מכך ( Obrien et al., 2005; McCarthy et al., 2004; Addis & Mahalik, 2003; Blazina & Marks, 2001). כמו כן, אף על פי שקבוצות טיפוליות וקבוצות תמיכה לגברים הוכחו כיעילות, קשה מאוד לגרום לגברים להגיע אליהן ולהיעזר בהן (Currat, 2006; Stein, 1983; Sternbach, 2001). מעבר לסיבות המגדריות ומתוך הנאמר על ידי המשתתפים בקבוצות, נראה כי לגברים הנמצאים עם בת זוג החולה במחלה הדורשת יחס וטיפול רב כל כך, קשה לדאוג לעצמם, ונטייתם היא לדאוג לבת הזוג החולה.

סקירת ספרות:

סרטן שד הוא הסרטן הנפוץ ביותר בקרב נשים. על פי הנתונים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בישראל (Israeli Ministry of Foreign Affairs, 2007), אחת מתשע נשים עלולה לחלות בסרטן שד. עקב שכיחות המחלה, גברים רבים מוצאים עצמם מתמודדים עם השפעות המחלה והטיפול בה על בת זוגם, על משפחתם ועליהם.

ההתמודדות עם המחלה לאורך זמן משפיעה על המצב הנפשי של כל אחד מבני הזוג, ועל מערכת היחסים הזוגית שלהם (Giese-Davis et al., 2000; D'Ardenne, 2004).

עד כה נעשו מעט מאוד מחקרים בנושא השפעת המחלה וההתמודדות עם התהליך הטיפולי על בני הזוג של חולות סרטן. מתוך מחקרים שכן נעשו נראה כי בני זוג חווים סימפטומים נפשיים הדומים לאלו של בת הזוג, כאשר הנפוצים ביניהם הם חרדה קיומית, דיכאון, תחושת חוסר אונים בשלבי ההתמודדות הראשונים ופחדים מפני ההתמודדות עם המחלה ותוצאותיה (Iqbal et al., 2001; Cochrane, 2005).

מספר מחקרים בחנו את השפעות המחלה והטיפול בחולה על בן הזוג. במחקר שנערך בבית החולים הדסה בירושלים (Kadmon et al., 2008) לקחו חלק חמישים גברים שבת הזוג שלהם חלתה בסרטן שד בשנתיים שקדמו לתחילת המחקר. מתוך ניתוח השאלונים שחולקו למשתתפים, נמצא כי חמישית מהגברים הביעו רמות שונות של לחץ ודאגה, מחצית דיווחו על קשיים כלכליים, שלושה רבעים מהגברים דיווחו על שינוי במערכת היחסים שלהם עם בת הזוג, ויותר משליש דיווחו על ירידה בתקשורת עם המשפחה.

במחקר אחר (Hilton et al., 2000), שבו נערכו ראיונות עם אחד עשר בני זוג, עלו שתי תמות עיקריות בחייהם, הקשורות למחלה. הראשונה הייתה התמקדות במחלת האישה ודאגה לשלומה ולהבראתה, והשנייה הייתה שמירה על המשך המהלך התקין של חיי המשפחה.

במאמר שעסק בדיכאון אצל בני זוג של חולות סרטן שד (Lewis et al., 2008) נמצא כי בני זוג נטו לדיכאון אם היו מבוגרים יותר, פחות משכילים, נישאו לאחרונה, חשו דאגנות יתרה לגבי איכות חיי נשותיהם, היו מוטרדים יותר מהישגיהם בעבודתם ופחות בטוחים בעתידם. עוד נתון שיכול היה לנבא דיכאון אצל בן הזוג היה מצב הקשר הזוגי לפני המחלה. מסקנות החוקרים היו כי צריך לבדוק את מצבם של בני הזוג של החולות החדשות בסרטן שד ולעזור להם בהתמודדות עם האיום הנפשי הכרוך בהתמודדות עם מחלת סרטן השד שלקו בה נשותיהם.

מאמר אחר (Wagner et al., 2006) בדק את איכות החיים של 79 בעלים לנשים חולות ביחס ל- 79 בעלים לנשים בריאות. הבעלים של הנשים החולות קיבלו ציון נמוך יותר בבריאות כללית, חיות (ויטאליות), מצב רגשי ובריאות נפשית. אחת המסקנות שעלתה הייתה כי הבעלים פגיעים במיוחד וחווים עומס רב מפני שהם מהווים את מקור התמיכה העיקרי לנשותיהם.

מתוך הנאמר בסקירה עד כה ברור כי יש צורך בהתערבות תומכת בבני הזוג החשופים לקשיים נפשיים הקשורים בהתמודדות עם מחלת בת הזוג. סיבה נוספת לחשיבות ההתערבות הטיפולית עם בן הזוג היא השפעת מצבו הנפשי של בן הזוג על הקשר הזוגי, ומכאן על מצבה הנפשי, כוחותיה ויכולת ההחלמה של בת הזוג ( Ben-Zur et al., 2001 ). יש להכיר בכך שבני הזוג מתמודדים יחד עם סרטן השד (Walker, 1997).

בניגוד לדעה הרווחת, הנתמכת על ידי המדיה והתרבות הפופולארית (Taylor-Brown, 2000), נראה כי לא נמצא שיעור רב יותר של גירושים אצל זוגות שבהם בת הזוג חלתה בסרטן שד (Taylor-Brown, 2000; Dorval et al., 1999).

מספר מחקרים דיווחו על צמיחה נפשית אצל בני הזוג בעקבות הטראומה של ההתמודדות עם המחלה. מחקר בדק צמיחה נפשית לאחר הטראומה אצל 162 זוגות שנה וחצי לאחר גילוי המחלה. המחקר הראה כי ככל שהתקיים דיאלוג רחב יותר על המחלה וסיבותיה, ככל שניתן ביטוי רגשי להיבטי המחלה על ידי בני הזוג, וככל שהתכנים הרגשיים והקוגניטיביים עברו עיבוד אצל שני בני הזוג, כך התקיימה צמיחה נפשית רבה יותר בעקבות המחלה וההתמודדות עמה (Manne et al., 2004).

במחקר נוסף שבו לקחו חלק 72 בני זוג של חולות סרטן שד, נמצא קשר בין צמיחה בעקבות הטראומה לבין תמיכה חברתית שקיבלו בני הזוג, תמיכה מצד בת הזוג, עומק המחויבות לבת הזוג, צמיחה בעקבות טראומה אצל בת הזוג וקיום פגישות טיפוליות. המחקר הראה כי בתנאים מסיימים יש אצל שני בני הזוג פוטנציאל לצמיחה בעקבות ההתמודדות עם הטראומה (Weiss, 2004).

נראה כי התערבויות טיפוליות, כגון קבוצת תמיכה, קבוצה פסיכו-חינוכית וטיפול נפשי פרטני וזוגי, יכולות להשפיע ולעזור בהתמודדות הנפשית של בני הזוג ושל היחידה הזוגית. מחקר שבדק תוצאות של התערבות פסיכו-חינוכית קצרת טווח (חמישה מפגשים) עם בני זוג של חולות סרטן שד מיד לאחר גילוי המחלה, הראה שיפור ביכולת התפקוד, פחות מצבי דיכאון וחרדה, והסתגלות למצב החדש בנישואים אצל אלו שהשתתפו בסדרת המפגשים. ראיונות עם בת הזוג הראו שיפור בתחושת התמיכה שהיא מרגישה מצד בן הזוג, פחות מתח בין בני הזוג ושיפור באיכות הקשר (Lewis et al., 2008).

במחקר שבדק את ההשפעה הרגשית של כריתת השד על בן הזוג נמצא כי גברים שהשתתפו בקבוצת תמיכה היו פתוחים יותר לשתף את בת הזוג בתחושותיהם לגבי המצב החדש (Sabo et al., 1986). נמצא צורך רב יותר לעזרה נפשית בשנה הראשונה לגילוי המחלה, אך יחד עם זאת נראה כי קיים קושי לקבל עזרה, וזאת עקב ההתגייסות המוחלטת למען הטיפולים הרפואיים בבת הזוג (Northouse et al., 2001).

הקמת הקבוצה:

המשתתפים בקבוצה הגיעו לאחר פנייה של אגודת "אחת מתשע" אל חולות סרטן שד המטופלות בעמותה להזמין את בני זוגן להשתתף בקבוצת תמיכה. לפני הקמת הקבוצה התקיימה קבוצת מיקוד שתפקידה היה לזהות את הצרכים של הגברים. הצרכים שעלו בקבוצת המיקוד היו עזרה מעשית ומוחשית במימוש זכויות החולה מול מוסדות שונים, צורך במידע כללי על המחלה, התמודדות עם הממסד הרפואי, וכן צורך בסיוע נפשי עקב המצוקה הנובעת מטיפול ממושך בבת הזוג. המשתתפים העדיפו מפגש בלתי אמצעי וישיר על פני פורום אינטרנט. לאחר קבוצת המיקוד הוחלט על הקמת הקבוצה, התמנו מנחים ונקבעה מסגרת הדרכה, ונערכה פנייה למשתתפי קבוצת המיקוד ולאחרים, להשתתף. המועמדים עברו ראיון קבלה קצר שנועד להציג את הקבוצה ולבדוק את התאמת המועמדים אליה.

תיאור הקבוצה:

מאמר זה מתאר שתי סדרות של מפגשים, 15 מפגשים בכל סדרה. אורך כל מפגש היה שעה וחצי והפגישות התקיימו בתדירות של פעם בשבוע. בסדרת המפגשים הראשונה השתתפו שבעה גברים, ובשנייה, שהתקיימה מיד לאחר שנגמרה הראשונה, השתתפו חמישה גברים, מהם שניים שלקחו חלק גם בסבב הראשון. כל המשתתפים היו נשואים לנשים חולות סרטן שד מקומי ולא גרורתי, פרט לשני משתתפים, שלבת הזוג שלהם היה סרטן שד גרורתי; שניהם פרשו לאחר מספר פגישות. אחת המסקנות מפרישתם הייתה שיש מקום להפריד בין בני זוג של נשים החולות בסרטן שד גרורתי לבין בני זוג של חולות סרטן שד מקומי. הפרדה כזאת לא התאפשרה במקרה זה עקב מספרם המצומצם של הפונים, שלא הספיק להקמת שתי קבוצות נפרדות.

חלק מהמשתתפים הצטרפו כאשר בת הזוג נמצאת בשלב הראשוני של הטיפול במחלה, דהיינו ניתוח וכימותרפיה, אך הרוב הגיעו לאחר שלב זה. מבחינת משך המחלה, הקבוצה הורכבה הן מגברים שבת זוגם אובחנה ימים מספר לפני תחילת המפגשים, בקוטב האחד, והן מגברים שבת זוגם נמצאת כבר מעל לחמש שנים ללא פעילות סרטנית, בקוטב השני.

גיל המשתתפים נע בין שלושים ושתיים לשבעים וארבע. הקבוצה התפלגה לשני חצאים שווים מבחינת חתך הגילאים – מבוגרים וצעירים, כאשר גיל הצעירים נע סביב השלושים עד תחילת הארבעים, ואילו המבוגרים היו בני חמישים וחמש ומעלה. הרוב המכריע של המשתתפים היו אבות עובדים ומתפקדים, הנשואים לראשונה.

הבדלי הגיל בין חברי הקבוצה והשוני במשך הזמן מאז גילוי המחלה לא חיבלו בקבוצה, אלא קידמו אותה דווקא. המבוגרים יותר תרמו לאחרים מניסיונם, מניסיון החיים שלהם, ואלה שכבר עשו כברת דרך מאז גילוי המחלה והטיפול בה אצל בת זוגם יכלו לחלוק את נקודת מבטם ולתרום לאחרים מההתמודדות הממושכת שלהם. בה בעת ניתנה הזדמנות לבני הזוג של חולות ותיקות יותר לערוך עיבוד מחדש של מה שעברו בעזרת סיפורי ההתמודדות הטריים.

מטרת הקבוצה:

הקבוצה הוגדרה מלכתחילה כקבוצת תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד. אופי הקבוצה מתחילת הסבב השני שלה הפך להיות טיפולי יותר, אם כי המסגרת לא מילאה לגמרי אחר קריטריונים של קבוצה טיפולית: התאפשרו יחסים בין חברי הקבוצה מחוץ לפגישות מבלי שהומלץ להימנע ממפגשים מעבר למסגרת, וחברי הקבוצה לא שילמו עבור השתתפותם.

המעבר מקבוצת תמיכה לקבוצה בעלת אופי טיפולי יותר נבע מתוך הצורך של המשתתפים כפי שהובן על ידי המנחים. נראה היה כי ממד התמיכה בקבוצה מובלע בה בכל מקרה וכי המשתתפים מסוגלים לברר שאלות לגבי זהותם מול בת הזוג ומול המחלה בהיבט הנפשי העמוק. הדבר תאם את המוטיבציה של המנחים לעסוק בתוכן התוך-נפשי והזוגי שעלה אצל המשתתפים.

תפיסת בן הזוג את מחלת האישה:

כדי להבין את הדינאמיקה הנוצרת בין גברים לבנות זוגם סביב הטיפול במחלת הסרטן שבה חלתה וההתמודדות עמה, עלינו לנסות ולהבין מהי המחלה עבורם ומה היא מייצגת. על פי הדברים שאמרו משתתפי הקבוצה, נראה כי הסרטן מייצג עבור גברים אלה את המוות ואת חרדת המוות שלהם עצמם. הוא מייצג גם איום באובדן בת הזוג ובבדידות שתבוא בעקבותיה. הסרטן מסמל את גבול היכולת של הגבר לעזור לבת הזוג שלו, שכן אין ביכולתו להתגבר על הסרטן הנמצא בגוף של אשתו. במילים אחרות, הסרטן מייצג את הפצע הנרקיסיסטי של הגבר ושל הפגם בתחושת השלמות האומניפוטנטית שלו.

כיוון שאנו עוסקים בקבוצה של גברים, חשוב לציין את תפקיד המגדר בהקשר של תפיסת המחלה אצל בן הזוג. חלק גדול מבני הזוג מצפים מעצמם כגברים להיות מצילים, חזקים תמיד, בשליטה ובתפקוד מלא כל הזמן. אלו הציפיות שעליהן גדל הגבר, זה מה שמצופה ממנו; כמו כן הציפיות האלה הן בגדר מבחן לגבי עצם גבריותו ותפיסת הערך העצמי שלו (Frosh, 1992).

מה שכיניתי תחושה של פגם נרקיסיסטי היא ביסודו של דבר הפרעה בהערכה העצמית ובערך העצמי. ערך עצמי בריא הוא בעיקר פנימי, הוא קשור ליכולת לחוש שהנך בעל ערך אף שאינך מושלם, לא בגלל מה שיש לך או מה שאתה מסוגל לעשות, אלא בגלל עצם היותך. ערך עצמי בריא מבוסס על ההנחה שכולנו, גברים כנשים, נולדנו שווים ואף אחד אינו טוב מזולתו (Kohut & Wolf, 1985).

גבר המתקשה לפתח את היכולת להפנים אהבה, לספוג אהבה מהוריו ולהרגיש בטוח באהבה זו, יסתמך על מקורות חיצוניים כדי לחוות אהבה זאת. מאחורי הביטחון העצמי שיציג גבר זה אל מול מחלת הסרטן של אשתו מסתתרות פגיעות, בושה וחרדה שמא לא יוכל להתמודד עם העזרה לבת הזוג ולכן לא יזכה באהבה שהוא זקוק לה כל כך, שכן לתחושתו יהיה זכאי לאהבה רק אם יוכל לתת מענה לצורכי בת הזוג.

מבחינתם של בני הזוג, לא להצליח להתמודד עם מחלת הסרטן הוא פצע מביש, החושף חולשה וחוסר אונים. מחלת הסרטן, ככל אירוע מאיים ומסכן חיים, מערערת את ההערכה העצמית של המתמודד איתה מעצם עוצמתה ומעצם החרדות הקיומיות הראשוניות שהיא מעוררת. הפגיעוּת הנרקיסיסטית הקיימת בכל אחד מאיתנו נחשפה אצל בני הזוג ועלתה נוכח ההתמודדות עם המחלה. איעזר בהמשגה זאת, המשלבת ראייה מגדרית עם הבנה פסיכו-דינאמית של התמודדות עם מחלה, כדי להסביר את אופן ההתמודדות של הגברים עם מחלת סרטן השד של בנות זוגם.

ייצוג זה של מחלת הסרטן אצל גברים יוצר שלושה דפוסי תקשורת עיקריים במערכת היחסים בין בני הזוג. בדפוס הראשון הגבר מרגיש כי הוא החזק בכל הקשור להתמודדות עם מחלת בת הזוג, בעוד שהאישה מרגישה חלשה. בדפוס השני האישה היא זאת הנחווית כחזקה, בעוד שהגבר מרגיש חלש, ובשלישי מתקיים דפוס של הימנעות הדדית מקשר.

דפוסים אלה, כפי שיפורט בהמשך, הם דרכים שונות של התמודדות עם החוויה הרגשית הקשה שיוצר הסרטן אצל בן הזוג בקשר הזוגי. דרכים אלה, לצד ההגנה שהן מספקות, מפריעות לקשר, מרחיקות את בני הזוג זה מזה, ואינן מסייעות למי מן הצדדים להיעזר ולהיתמך באמת. הן מקשות על יצירת האינטימיות, ההבנה והקרבה בין בני הזוג. דפוסים אלו יכולים להתקיים בכל מערכת זוגית. הם הופכים לדפוסי קשר זוגי עקב שיתוף הפעולה הסמוי והלא מודע של בני הזוג זה עם ההימנעות הרגשית של זה (Lachkar, 1992; Manne & Ostroff, 2008). ההנחה כי דפוסים אלה, שמקורם במנגנונים של פיצול, השלכה והזדהות השלכתית, פעלו בתוך הזוגיות עוד לפני גילוי המחלה והועצמו לאחר הגילוי, תאמה את התרשמות מנחי קבוצה מהמשתתפים בה, נבדקה אצל המשתתפים בקבוצה והוכחה כנכונה: המחלה לא יצרה אופני תקשורת חדשים, אלא העמיקה והעצימה את אלה שהיו קודם לכן.

הדפוסים המתוארים כאן הם אלה שהופיעו בקבוצות הספציפיות הנזכרות, אך אין סיבה לשלול כי קיימים דפוסי התמודדות זוגית אחרים, שלא הופיעו בקבוצות.

דפוסי הקשר בין בני הזוג:

אציג את שלושת הדפוסים העיקריים כפי שהופיעו בקשר הזוגי ובקבוצה. כמו כן אראה כיצד בא כל דפוס לידי ביטוי בקשר המיני בין בני הזוג, מתוך הנחת מוצא כי הקשר המיני הנו עדות לאופי הקשר בין בני הזוג באופן כללי יותר.

גבר חזק ומציל מול אישה חלשה וחסרת אונים

מערך זה מיוחס בדרך כלל לשלב של תחילת ההתמודדות עם המחלה והטיפול בה. מתוך החרדה הקשורה לגילוי המחלה והפחד מפניה, מפקיד הגבר את החלקים החלשים וחסרי האונים שלו אצל בת הזוג ומסייע לה מתוך תפיסה עצמית של חזק ואומניפוטנטי. הקושי להרגיש את חוסר האונים והחרדה אל מול המחלה גורם לו להרגיש עוצמה, חוזק ויכולת התמודדות עם המחלה, תוך הכחשת החלקים החלשים שבו. חלק זה מועצם על ידי הציפיות החברתיות והמגדריות מהגבר להיות חזק ולצד בת הזוג.

שלב זה מתקיים מרגע גילוי המחלה ולאורך הטיפולים המשמעותיים הבאים לאחר הגילוי: ניתוח, כימותרפיה והקרנות. במהלך תקופה זו מתגייס בן הזוג ועושה כל שביכולתו למען הטיפול בבת הזוג. הגברים שהשתתפו בקבוצה דיווחו על כך שבאותו פרק זמן, הנמשך בין שנה לשנה וחצי, לקחו חופשה מהעבודה, הפסיקו כל פעילות שאינה הכרחית להישרדות המשפחה וליוו את בת הזוג לאורך ההתייעצויות עם הרופאים, הניתוח או הניתוחים ושאר הטיפולים הרפואיים. חלק מהמשתתפים דיווחו על ירידה במשקל בתקופה זאת, קושי להירדם וכן סימנים נוספים המעידים על לחץ הרב שנמצאו בו. עדויות אלה תואמות את הממצאים המחקריים על התנהלות בן הזוג בשנה הראשונה לאחר גילוי המחלה, כפי שתואר קודם לכן.

בפרק זמן זה מרגיש הגבר חזק ונחוץ, והוא עושה כמיטב יכולתו למען אשתו. אחד המשתתפים הגדיר זאת היטב כשאמר שהוא הפך להיות ה"חרד המרגיע" – בעוד שהרגיש פחד רב, היה חייב להציג חזות חזקה ולהרגיע את בת זוגו.

המחירים שמשלם בן הזוג על החוזק שהפגין בשלב הראשון באים לידי ביטוי לאחר ששלב אקוטי זה חולף. בן הזוג מרגיש עייפות, חרדה לגבי ההמשך, צורך לספר ולעכל את מה שעבר, וכן הרגשה כי הוא ראוי להכרה על מה שעבר. כאשר צרכים אלו אינם מתמלאים, אם משום שהוא אינו יודע לבטאם או עקב נסיבות חיים, הוא עלול להרגיש זעם רב, אשר הופך במהרה לאשמה, שכן הוא אינו מבין ואינו מקבל את זעמו על אשתו החולה.

עולו של תפקיד המציל, שנדון ביחס לבנות הזוג, הופיע גם ביחס של החברים לקבוצה עצמה: עקב מספר המשתתפים הנמוך יחסית, המשתתפים הרגישו שהם באים כדי שהקבוצה תשרוד. הם הרגישו כי במקום שהקבוצה תעזור להם, היא מונחת על כתפיהם כעוד נטל.

יחד עם תחושת הכוח והיכולת, אשר מאפיינת את השלב הראשון של ההתמודדות עם המחלה, נוצרת נטייה לתיקון מאני ולביטול החסר. במקרה של היחס של בן הזוג אל גוף האישה – מצב זה מתאפיין במשאלה לשחזור השד בעזרת ניתוח פלסטי והמשך החיים כאילו לא קרה דבר. זאת משאלה לבריאות ולהחזרת החיים למסלולם. הגברים בקבוצה שהיו בשלב זה אמרו כי לאחר הטיפולים הסרטן ייעלם ואפשר יהיה להמשיך כאילו לא קרה דבר. חברי הקבוצה האחרים הם שהסבירו להם כי עוד דרך ארוכה לפניהם. אחד מתפקידי הקבוצה היה לעזור לחברים בה להתמודד עם המשאלה לשים את המחלה מאחור ולשכוח ממנה, כמו גם לעזור לחברים לעכל כי בת הזוג חולה וכי ההתמודדות עם המחלה והפחדים הקשורים בה יימשכו לאורך זמן.

גבר חלש וחסר אונים מול אישה חזקה

זהו דפוס הופכי לדפוס הקודם, שמופיע בדרך כלל לאחר השלב האקוטי של ההתמודדות עם המחלה. בשלב זה הגבר מרגיש חלש אל מול אישה, הנתפסת בעיניו כחזקה.

תחושת החולשה של הגבר נובעת משני מקורות עיקריים: הראשון הוא ההבנה כי גם אם אשתו "ניצחה" את המחלה והיא חלפה ואיננה כרגע, את האיום והחרדה משובה של המחלה הוא אינו יכול לנצח, אלא רק ללמוד לחיות איתם.

ההבנה כי יחיה עם מידה כזאת או אחרת של חרדה מפני חזרה של המחלה מחלישה את בן הזוג ומאיימת עליו. בסוף הסבב הראשון, לאחר 15 מפגשים, אמר אחד המשתתפים שהוא מבין שהמחלה עלולה לחזור ושעם איום זה יצטרך לחיות.

מקור שני לתחושת החולשה של בן הזוג היה הכוח שמרגישה בת הזוג מתוקף היותה חולה, או מבריאה מן המחלה. העימות של בת הזוג עם חרדת המוות הביא לעתים לכך שתרצה לשנות ולעצב את חייה באופן שונה, בעל משמעות רבה יותר.

גבר נמנע מול אישה נמנעת

דפוס זה הנו דפוס סכיזואידי במהותו. הוא מתייחס להיבטים שונים של תחושות ונושאים שבני הזוג נמנעים מלדבר עליהם ומתקיים עם גילוי המחלה וכן לאחר השלב האקוטי. בן הזוג נרתע ומתרחק מקשר רגשי עם בת הזוג מתוך חרדה מתקשורת רגשית סביב תכנים הקשורים במחלה. דפוס הימנעותי משתלט על הקשר כאשר בני הזוג אינם יכולים לדבר על רגשותיהם זה עם זו, ונוצרים ביניהם ניכור וריחוק.

דפוס זה בא לידי ביטוי בין חברי הקבוצה במשאלה להתנתק מבת הזוג, אם דרך גירושים או התעסקות בדברים אחרים מלבד תקשורת איתה, כגון עבודה או גידול הילדים. עוד עלתה משאלה לחופשה ארוכה ללא האישה, אשר איתה קשה לתקשר. הגברים הביעו פחד כי אם ישתפו ברגשותיהם, האישה או הקשר לא יוכלו לעמוד בכך ויתפרקו, ולכן עליהם לשמור את הדברים לעצמם. סיבה אחרת להימנעות מדיבור בעל אופי רגשי היא בושה בצרכים וחוסר יכולת לבטא אותם. כמעט כל המשתתפים דיווחו על כך שהמחשבה על פרידה פקדה אותם בעיקר בשלב שאחרי השלב האקוטי של ההתמודדות עם המחלה.

דפוס ההימנעות בקבוצה בא לידי ביטוי באופן בולט כבר בהתחלה עם ההתעסקות של חברי הקבוצה בעניינים טכניים הקשורים במחלה. אין הכוונה שמידע אינו חשוב והכרחי כאשר עוסקים בטיפול באדם החולה. ואולם ניכר היה כי מעבר לשיתוף במידע על טיפולים, תרופות, רופאים, מרכזים רפואיים, זכויות סוציאליות וכן הלאה, קיים קושי בהתייחסות רגשית למחלה ולהתמודדות איתה.

תפקיד הקבוצה ביחס לדפוסי הקשר השונים:

לקבוצה היה תפקיד מרכזי בזיהוי דפוסי הקשר עם בת הזוג ובניסיון להמירם לתקשורת זוגית. זיהוי דפוסי הקשר נעשה על ידי המשתתפים עצמם, זה ביחס לרעהו, על ידי המנחים, וכן בעזרת היחסים המקבילים (Sachs & Shapiro, 1976) של המשתתפים עם הקבוצה, או עם מישהו מחברי הקבוצה, וקשריהם עם בנות הזוג.

במסגרת הקבוצה יכלו החברים להציג את עצמם באופן חופשי באווירה מוגנת ומאפשרת. הם יכלו לשתף את החברים האחרים ברגשותיהם, תסכולם, חרדותיהם והמכאובים שלהם מבלי להישפט על כך. כך ניתן היה לזהות את דפוסי הקשר של החברים בקבוצה, והחברים יכולים היו ללמוד זה מדפוסי הקשר של רעהו. התקשורת בין חברי הקבוצה עזרה לבני הזוג ועודדה אותם לפתח דיאלוג עם בת הזוג סביב צורכיהם ומצבם לנוכח הטיפול והעיסוק במחלה. החשיבות הגדולה בפיתוח הדיאלוג עם בת הזוג היא בכך שבמסגרת הדיאלוג נוצרת הפרדה בין האישה לבין מחלתה.

אחד החברים אמר כי זה זמן מה שהוא אינו יוצא עם אשתו לבלות משום שהיא אינה מרגישה טוב, והוא אינו יוצא לבד או עם חבריו כי הוא מרגיש שבכך הוא זונח אותה. ניתן היה לראות כיצד הוא חש את עצמו כחזק ומציל, שאינו רוצה "להפקיר" את אשתו ולהשאירה לבד. גבר אחר ענה לו שדיבר על כך עם אשתו, ולהפתעתו היא דווקא אמרה כי רצוי שידאג לעצמו ויצא לבלות גם בלעדיה. האפשרות שהאישה תעודד את יציאת הגבר לבילוי ושתתמוך בדאגתו לעצמו עימתה את המשתתף שחש את עצמו מציל ושאינו מעוניין להפקיר, עם מציאות מנחמת ומאפשרת, וחילצה אותו מהדימוי שבו נעל את עצמו.

כפי שמראים המחקרים שהוצגו קודם לכן, לאינטימיות ולמערכת היחסים המאפשרת דיאלוג בין בני הזוג תפקיד חשוב בשמירה על המצב הנפשי של בן הזוג ובהגנה מפני דיכאון ומתח. הקבוצה אפשרה לחבריה לדבר קודם כל זה עם זה, ולאחר מכן עם בת הזוג. משתתף שהרגיש שבת הזוג אינה מבינה שהוא נאלץ לעבוד הרבה יותר קשה בבית עקב מחלתה, ומתנגדת לכך שייעזר בעזרה בתשלום לצורך עבודות הבית, התקשה מאוד לדבר איתה על כך בטענה כי היא חולה והוא אינו רוצה לגרום לה למתח נוסף. חברי הקבוצה הראו לו איך גם בקבוצה הוא נמנע מלפנות אל חברים אחרים ומתקשה לתפוס מקום בחדר, כמו מול אשתו. תהליך מקביל זה עזר לו להבין את אופן הפעולה שלו. המשתתפים עודדו אותו לדבר איתה והראו לו את המחיר שהוא משלם על כך שהוא מרגיש שצריך לשמור ולהגן עליה.

גבר נוסף התנהג באופן נמנע והיה בדרך לסיים את הקשר הזוגי עם אשתו. הוא לא שיתף איש בקושי שעבר בשנה האחרונה סביב חזרת מחלתה. הימנעות מיחסי מין עם בת הזוג הביאה לכך שיחשוב על בגידה בה. ההימנעות התקיימה גם בקבוצה בכך שהוא נמנע מלשתף את חברי הקבוצה ברגשותיו כלפי אשתו וניסה להראות כי מצבה אינו משפיע עליו. מנחי הקבוצה הראו לו כי כמו עם אשתו, הוא אינו נמצא בקשר גם עם הקבוצה. עוד ניתן היה לברר כיצד דפוס זה התקיים בקשרים קודמים שלו ואיך הוא מופיע שוב בקשר הנוכחי סביב מחלת האישה. בעקבות כך החל טיפול זוגי כדי ליצור מקום שבו יוכל לדבר עם אשתו.

חברי הקבוצה עברו במישור הרגשי מהתנהלות טכנית וקונקרטית לעבר ביטוי אישי ואינטימי. כאמור, בפגישות הראשונות היה עיסוק רב בשיתוף באינפורמציה טכנית וקונקרטית לגבי סוג המחלה, אופן ההתמודדות איתה, סוגי הטיפולים השונים, שמות הרופאים וסוגי התרופות. לאחר זמן היה ניתן לגעת גם במישור הרגשי הקשור להתמודדות עם המחלה. אז התאפשר לעבוד על דפוסי הקשר הרגשי ולנסות להיעזר בקבוצה כדי לשנות אותם.

במקומות שהתאפשר בהם לנהל דיאלוג עם בת הזוג ולבדוק לעומק את הקשר בין בני הזוג, שאבו החברים כוחות מכך שברגעי הפתיחות שלהם מול בת זוגם נתקלו בפתיחות, ברצון מצדה לסייע להם וכן בהקשבה. העמדות השונות – גבר חזק מול אישה חלשה, גבר חלש מול אישה חזקה, או בן זוג נמנע מול בת זוג נמנעת – התפרקו, ואת מקומן תפס קשר מורכב והדדי יותר.

מסקנות:

בני זוג של חולות סרטן שד סובלים ממגוון סימפטומים הקשורים להתמודדות עם מחלת בת הזוג. הם חשופים לדיכאון ולחרדות יותר מאשר בני זוג לנשים שאינן חולות. מחקרים מדגישים את חשיבות הדיאלוג והקשר הזוגי בהתמודדות של בני הזוג עם מחלת האישה ועם הטיפולים הכרוכים בה. טיפולים נפשיים כגון: טיפול פרטני, טיפול זוגי, וכן טיפול פסיכו-חינוכי הוכחו כיעילים וכמיטיבים עבור בן הזוג כמו גם עבור הקשר הזוגי. מאמר זה הציג שתי קבוצת תמיכה לבני זוג של חולות סרטן שד. הדפוסים השונים שעלו מתוך הקשר הזוגי, כפי שבאו לידי ביטוי בקבוצה, היו: גבר חזק ואישה חלשה ולהפך, גבר חלש מול אישה חזקה, כאשר הכוח של האישה נובע ממחלתה וכן מכך שהגבר מרגיש כי אין בכוחו לגבור על המחלה ולרפא את בת זוגו. הדפוס השלישי שהוצג היה דפוס של הימנעות הדדית בתוך הקשר. הקבוצה היוותה הן מקום לבדיקת הדפוסים האלה והמחירים הקשורים בקיומם והן מקום למציאת חלופה עבורם. החלופה המועדפת היא זאת של תקשורת זוגית ודיאלוג סביב צרכים ותחושות בתוך הקשר.

—————————–

המחבר מבקש להודות לחברי קבוצת בני הזוג של חולות סרטן שד, למשה פליישמן על ההנחיה המשותפת ולמינה וילסון על ההדרכה. כל הדוגמאות המובאות במאמר שונו כדי לשמור על אנונימיות המשתתפים. גרסה זאת מופיעה ללא רשימה ביבליוגרפית; כל המעוניין מתבקש לפנות למחבר.