הנה אנו נפגשים שוב לראשונה – מפגש טיפולי בין פסיכותרפיסט גבר למטופלת נפגעת פגיעה מינית

מאמר זה ניתן כהרצאה בכנס מסל"ן 2009, ופורסם באתר "פסיכולוגיה עברית" ב‏יום שישי, ‏4 ב‏דצמבר ‏2009 (קישור)

הכותרת "הנה אנו נפגשים שוב לראשונה" מייצגת עבורי את עיקר הדברים שאני רוצה לומר: המטפל והמטופלת נפגשים שוב, כי – עבור המטופלת – כבר נפגשו כגבר ואישה בעבר, בסיטואציה טראומטית. אבל הם גם נפגשים לראשונה, כי הזוג הספציפי הזה טרם נפגש – ולכן יכול להיווצר ביניהם מפגש חדש ושונה מהמפגשים הקודמים של המטופלת עם גברים, ואף של המטפל עם נשים ועם מטופלות אחרות. יכול להיווצר מהמפגש סוג של אלתור.

רני לוי

כמה אנשים ניגשו ושאלו אותי למשמעותה של כותרת ההרצאה, "הנה אנו נפגשים שוב לראשונה". השם הוא פרפראזה על שם של דיסק ג'אז של דייב ברובק (Dave Brubeck) הנקרא (We're All Together Again (For the First Time, משנת 1972, דיסק בהופעה חיה שאני מאוד אוהב.

בג'אז מנגנים הנגנים קטע שנכתב, אך מרשים לעצמם לפעמים לאלתר, לצאת מהכתוב והידוע אל מחוזות חדשים הנבחנים במהלך הנגינה. בדרך כלל כלי אחד כלשהו, סקסופון, תופים, פסנתר, או כל כלי אחר, מקבל חופש ובמה, בעוד האחרים מצמצמים את עצמם אל הרקע. הכלי שקיבל את הבמה מאלתר – מנגן בחופשיות ואריאציה כזאת או אחרת על הקטע המקורי, עד שהוא חוזר אל המקור ואליו מצטרפים הכלים האחרים.

על כן נגינה בהרכב ג'אז היא תמיד בעלת פוטנציאל לנגן שוב, כי המנגינה מוכרת וכבר נוגנה, אך בפעם הראשונה – כי האלתור תמיד חי ושונה ומיוחד לאותו רגע נתון. אני טוען שאותו דבר קורה בטיפול באופן כללי ורצוי מאוד שיקרה בטיפול המתרחש בין מטפל גבר למטופלת נפגעת פגיעה מינית.

הכותרת "הנה אנו נפגשים שוב לראשונה" מייצגת עבורי את עיקר הדברים שאני רוצה לומר: המטפל והמטופלת נפגשים שוב, כי – עבור המטופלת – כבר נפגשו כגבר ואישה בעבר, בסיטואציה טראומטית. אבל הם גם נפגשים לראשונה, כי הזוג הספציפי הזה טרם נפגש – ולכן יכול להיווצר ביניהם מפגש חדש ושונה מהמפגשים הקודמים של המטופלת עם גברים, ואף של המטפל עם נשים ועם מטופלות אחרות. יכול להיווצר מהמפגש סוג של אלתור.

אז "הנה הם נפגשים שוב לראשונה", מטפל ומטופלת שעברה פגיעה מינית. להשקפתי, ובעקבות ביון, הם ייפגשו לראשונה בכל מפגש שלהם, כי בכל פגישה יש אפשרות למשהו חדש שייווצר מתוך התהליך ובתוך הקשר הטיפולי.

בכל מפגש טיפולי, לפחות זה המביא בחשבון את הלא-מודע ואת היות ההעברה וההעברה הנגדית עובדה ברורה וקיימת, מתרחש מפגש שיכול להיות "מפגש של שוב", שוב פעם מאותו דבר, או "מפגש של לראשונה", הנה קורה כאן משהו חדש שלא קרה קודם לכן.

כדי שדבר כזה יקרה המטפל צריך להיות קשוב לשלושה דברים: לו עצמו, למטופלת, ולמתרחש בקשר הטיפולי. כמו בג'אז, ככל שהנגן יודע להיות קשוב לעצמו, לאחרים, ולהרכב כולו, כך האפשרות שלו לאלתר ולצאת מתוך המנגינה אל החדש והלא- מוכר מתרחבת וגדלה.

נחוץ כמובן גם כישרון מוזיקלי ויכולת נגינה – מה שאין לי, ואילו היה לי יכול להיות שכל ההקדמה והתיאור הזה היו נשמעים אחרת לגמרי.

אם כן, המטרה של ההרצאה הזאת היא לשתף בקשב. לעזור לנו לחדד את הקשב שלנו לעצמנו ולמטופלת ולתהליך הטיפולי המסוים הזה. אנחנו מקשיבים לעצמנו מקשיבים למטופלות שלנו. אנחנו עושים זאת כדי לעזור להן לאלתר, לצאת מהדרך הישנה, מהמלודיה המוכרת, לדרך חדשה, כשאנחנו הכלים שברקע, נותנים את הרקע ומאשרים את האלתור.

אולי הדברים נשמעים פיוטיים מעט ועליי לחדד אותם.

אותה מנגינה שאני מדבר עליה היא סיטואציה של פגיעה מינית. כאשר השחזור קורה בשיאו בתוך היחסים הטיפוליים, תמיד כתוצאה ממשהו שאמר המטפל, מה שמשתחזר הוא מצב של פגיעה מינית. אני אוהב את ההסבר שנתן לי קולגה על העניין הזה: בכל פעם, לפחות בשלבים הראשונים של הטיפול, כאשר המטפל מנכיח את עצמו כנפרד ובעל תשוקה, לא משנה אם התשוקה היא לעזור, לברר, לדעת, כל תשוקה שהיא ולאו דווקא מינית, הוא נתפס כאלים. האלימות שידעה הנפגעת היא אלימות מינית ולכן זה יהיה הקונטקסט שדרכו תיחווה האלימות: שתיקה תחווה כפגיעה מינית, השקט יחדור ויפגע, שאלה תיחווה כהטרדה מינית, וכך הלאה. המטפל שמטפל בנפגעת הוא קודם כל גבר מסוכן ורק לאחר מכן מטפל מיטיב. כאשר נפגעת פוגשת מטפל היא רואה גבר שמזכיר לה גבר שפגע בה. המטפל, להבדיל, רואה אישה – אולי רואה נפגעת, אבל בכל מקרה הוא אינו פוחד מהאישה שלפניו. במפגש הראשוני בין הנפגעת למטפל היא מרגישה פחד מפניו – הוא אינו מפחד שהיא תתקוף אותו.

לא תמיד הקשיבו גברים למטופלות נפגעות תקיפה מינית והאמינו להן.

שלוש מסות על המיניות

פרויד, בתוך "שלוש מסות על מיניות" משנת 1905, עובר מתיאוריית הפיתוי אל תיאוריית הפנטזיה, או המשאלה. אתאר בקצרה את המעבר הזה.

ב"שלוש מסות על המיניות", תחת הכותרת "חסרי בשלות מינית ובעלי חיים כאובייקטים מיניים", פרויד כותב:

"על פי רוב הופכים ילדים לאובייקטים מיניים כאשר אדם מוג לב שהפך לאימפוטנט מסכים לתחליף זה, או כאשר דחף אימפולסיבי (שאי אפשר לדחותו) אינו יכול להשיג באותה עת אובייקט מתאים יותר"

ובהמשך העמוד הוא כותב:

"התעללות מינית בילדים קיימת בשכיחות מבהילה אצל מורים ומטפלים בילדים, רק משום שלאלה נקרית ההזדמנות הטובה ביותר לשם כך" (עמ' 30).

דברים אלה נכתבים כאמור בשנת 1905. ואז בהערת שוליים משנת 1920 באותו מאמר עצמו הוא כותב:

"בין הפנטזיות המיניות של תקופת ההתבגרות מתבלטות אחדות, שמצטיינות בהתרחשות כללית ביותר ואי תלות מרחיקת לכת בחוויותיו של היחיד. כאלה הן פנטזיות על האזנה לרחשי מגע מיני של ההורים, על פיתוי מוקדם על ידי אנשים אהובים, על איום הסירוס, פנטזיות על רחם האם…" וכך הלאה.

זו כבר מנגינה אחרת לגמרי, זה אפילו לא אלתור על אותה תמה… בין הטקסט שנכתב ב-1905 לבין הערת השוליים מ-1920 אנחנו יכולים לראות את המעבר של פרויד מתיאוריית הפיתוי לתיאוריית המשאלה. תיאוריית הפיתוי אומרת כי מקור הפסיכו- נוירוזה הוא בילדות והיא נגרמת עקב חשיפה לאירוע מיני, לרוב פיתוי הילדה בידי אביה או בידי מבוגר אחר. הפיתוי נשאר מודחק עד גיל העוררות המינית, אז הוא פורץ שוב, אך במסווה – בצורה של היסטריה ונוירוזה. אך כמו שאנו רואים בציטוט השני – פרויד משנה את גרסתו מאוחר יותר. ב-1920 פרויד מדבר על פנטזיות. אין פיתוי ואין פגיעה מינית, יש פנטזיות על פיתוי, והפנטזיות האלה מצטרפות לפנטזיות על איום הסירוס, על רחם האם ולפנטזיות אחרות.

פרויד משנה את התיאוריה משום שתיאוריית הפיתוי לא ענתה על מספר שאלות שהעסיקו אותו. למשל, כיצד זה שכל כך הרבה ילדות פותו על ידי אדם בוגר? ואיך זה שילדיו שלו מפתחים סימפטומים נוירוטיים והוא הרי לא פיתה אותם אף פעם? ומה איתו? האם אביו שלו, יעקב פרויד, פגע בו מינית? לא ייתכן.

התיאוריה החדשה של פרויד גורסת כי סיפור הפיתוי הוא ביטוי למשאלה ילדית והפיתוי עצמו מתרחש בפנטזיה. הפסיכו-נוירוזה הופכת להיות ביטוי של קונפליקט בין מיניות מולדת להדחקה אוניברסאלית. מטופלותיו של פרויד ממשיכות לספר לו על פגיעות מיניות, אבל עכשיו הוא מקשיב להן כמי שמספרות על פנטזיות שהן תוצר של תקופה מאוחרת יותר בחיים המושלכות לאחור על ראשית החיים.

המעבר לתיאוריית הפנטזיה פתחה את הפסיכואנליזה לשדה שבו באמת מתנהל הטיפול הנפשי, המרחב שבין הפנטזיה למציאות, אך זהו מקרה אומלל ביותר של שפיכת התינוק עם המים, שכן מאותו שלב נדרשה מהפכה פמיניסטית שלמה כדי שמטפלים גברים ובכלל אנשי טיפול יחזרו להאמין לנפגעות תקיפה מינית.

דורה

המקרה של דורה מדגים את השינוי התיאורטי מתיאוריית הפיתוי לתיאוריית הפנטזיה וניתן לקרוא אותו כמקרה של חוסר הקשבה של מטפל למטופלת שעברה שתי פגיעות מיניות בידי אדם קרוב ואהוב, הלוא הוא מר ק'.

לא אלאה אותנו בכל תיאור המקרה הארוך והמורכב הזה, שיכול להיות רומן נהדר הכולל מין, אהבות אסורות, תשוקות וחולי. אביא רק את נקודות חוסר ההקשבה של פרויד לדורה.

אביה של דורה, תעשיין חכם ומוצלח מגיע לפרויד עקב מחלות השחפת והעגבת שלקה בהן לפני נישואיו. לאחר שנעזר הוא מביא לטיפול את בתו, דורה. אמה של הנערה מתוארת כאישה טיפשה ובורה העסוקה בניקיונות כפייתיים. למשפחה יש זוג חברים אשר להם ילדים. הלוא הם משפחת ק'. עד כאן על פני השטח הכול טוב ויפה – אך לא כך הדבר.

דורה בת השמונה-עשרה סובלת מסימפטומים היסטריים שהולכים ומחמירים. מיגרנות, שיעול עצבני, התקפי דיכאון, עוינות נטולת פשר ואף מחשבות אובדניות. היא מגיעה לאנליזה לאחר שאיימה בהתאבדות. היא מספרת בטיפול כי היא סולדת ממר ק'. היא מנמקת זאת בכך שלפני שנתיים ניסה לתקוף אותה תקיפה מינית בשעת טיול והיא סטרה לו. מר ק' הגן על כבודו ואמר שהדבר לא היה ולא נברא וכי ראשה של דורה מלא במין עקב ספרות בזויה שהיא קוראת. אביה של דורה מצדד במר ק' ורואה את הצהרותיה כפרי הדמיון. היא מתחילה באנליזה שנמשכת כ-11 שבועות, ובמהלכה, ובלי קשר לאנליזה, היא מגלה על רומן בין אביה לבין גברת ק'. היא מזועזעת ומניחה שנשלחה על ידי אביה לזרועותיו של מר ק' כדי לפנות לו, לאבא, את השטח לרומן עם הגברת ק'.

אני רוצה להתמקד בתגובתו של פרויד לסיפור הפגיעה של דורה. פרויד אינו מאמין שהפגיעה המינית יכולה הייתה ליצור את הסימפטומים שדורה סובלת מהם, ומחפש אירוע קודם יותר. הוא גם מוצא. כאשר הייתה דורה בת ארבע-עשרה, שנתיים לפני המקרה, ארב לה מר ק' במשרדו, חיבק אותה ונישק אותה בכוח על פיה. היא הגיבה בבחילה. פרויד פירש את הבחילה כהיפוך של רגש חיבה שהיה לה כלפי מר ק'. פרויד לא רומז שעליה להיכנע לתשוקתו של מר ק', אך מפרש את דחייתה של דורה את מר ק' כסימפטום היסטרי שלה שבא לכסות על המשיכה שלה אליו והאשמה על שהרגישה את המשיכה הזאת. פרויד אינו מצליח להיות אמפתי כלפי דורה ואינו מזהה את ההלם שהיא חשה כאשר אדם קרוב אליה הופך להיות מחזר לוהט.

כותב פיטר גיי בביוגרפיה של פרויד: "דורה רצתה נואשות שיאמינו לה ושלא יחשבו אותה לשקרנית או להוזת הזיות, ופרויד היה מוכן להאמין לסיפור שלה ולדחות את הכחשותיו של אביה. אולם לא היה מוכן לעשות מעבר לכך בניסיון לראות את הצד שלה לפרשה". (207)

עד כאן חירשותו של פרויד אל מול דורה, חירשות שהיו שותפים לה גם אביה של דורה וכמובן מר' ק שפגע בה. החירשות אינה עניין ייחודי למטפל אלא עניין חברתי, ופרויד במקרה זה, להבדיל ממקומות אחרים, כן מייצג את תקופתו ואת חוסר האמון של גברים בסיפורי הנפגעות. מה שמדהים במקרה הזה אינו הכישלון הטיפולי של פרויד, אלא עצם זה שפרסם כישלון זה ובכך אפשר לנו למידה רבה בנושא.

כדי לסבר מעט את האוזן חשוב להראות כי פרנצי כותב דברים חדים וברורים על פגיעה מינית. כך הוא כותב ב"בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה" (1933):

"יש דרך אופיינית שבה מתרחש פיתוי לגילוי עריות: מבוגר וילד אוהבים זה את זה. לילד יש פנטזיה על משחק עם מבוגר שבו ממלא הילד את תפקיד האם. משחק זה עשוי ללבוש אופי ארוטי, אך הוא נשאר כל הזמן במימד של הרוך. לא כן הדבר כאשר מדובר במבוגרים בעלי נטייה פתולוגית, בייחוד כאלה שהאיזון והשליטה העצמית שלהם נפגעו לאחר אסון, או עקב שימוש בסמים. הם מבלבלים בין משחקי ילדים לבין משאלותיו של מבוגר הבשל מבחינה מינית, או מרשים לעצמם להיסחף לאקטים מיניים בלי להתחשב בתוצאות. אונס ממשי של ילדות שבקושי יצאו משלב הינקות, אקטים מיניים של נשים מבוגרות עם נערים, וגם אקטים כפויים בעלי אופי הומוסקסואלי, הם עניין יום יומי". עמ' 203.

מדוע קולו של פרנצי נדחק וההכחשה של פרויד תפסה את המקום המרכזי? אולי הביקורת הפמיניסטית על פרויד ועל הפסיכואנליזה כפי שבאה לידי ביטוי בביקורת על המקרה של דורה יתנו לנו חלק מהתשובות.

על המקרה של דורה נכתבו מספר ביקורות פמיניסטיות, כמו זאת של גאלופ, טוריל מוי, ואחרות. הביקורות התייחסו לכוחניות של פרויד, לעובדת היותו – אם להשתמש במילותיה של טוריל מוי –  "הזכר הנושא את הידע, החודר לתוך האישה ולתוך הטקסט באמצעות פירושיו". בהקשר זה, פרויד מגדיל לעשות: כאשר דורה אינה מסכימה עם פירושיו הוא רואה בכך הוכחה לצדקתו. כך למשל, הוא טוען שהיא מאוהבת באביה ו"בהכחשתה הנמרצת מאוד" רואה הוכחה לצדקת השערתו. ביקורות נוספות עסקו בכך שהגבר הוא אמת המידה לנורמאליות, בכך שפרויד אינו מתייחס למיניות הנשית כאל דחף פעיל ועצמאי אלא כנגזרת של הדחף הגברי, בהבדלים ההיררכיים בין תפקידו של  פרויד כמטפל ותפקידה של דורה כמטופלת שאמורה להסכים איתו ולהבריא  על ידי כך, ובכלל ביקורת על המודל הרפואי המציב את האישה כאחר המשוגע של הגבר השפוי.

הביקורת הפמיניסטית הזאת לא הופנתה רק כלפי פרויד, אלא כלפי המבט של המטפל-הגבר, באשר הוא, כאשר הוא מביט באישה, ועל אחת כמה וכמה באישה שנפגעה מינית.

אם נחזור לפרנצי אפשר לראות כמה קשה להאמין לנפגעות, כאשר זה שאמור להאמין להן סובל מהחוליים שזוהו על ידי הביקורת הפמיניסטית כפי שהוצגה בקיצור קודם לכן. מול כזה ממסד גברי ופרקטיקה גברית – קולותיהן של נפגעות תקיפה מינית פשוט הולך לאיבוד ונעלם. כי אם יקשיבו הגברים לקולן של נפגעות תקיפה מינית הם יצטרכו להתמודד עם פגמיהם, עם האלימות שבהם ועם אשמה אדירה. כל אלה הן סיבות מספיק חזקות להשתקת קול הנפגעות ולחוסר האמונה להן.

יש סיבות נוספות, תוך-טיפוליות, המקשות על המטפל להאמין למטופלת:

א. אשמה. אשמת הניצולים, מושג שתבע פרויד בעקבות מות אביו, כאשר הרגיש אשם על כך שהצליח יותר ממנו. כאן אנו מדברים על אשמתו של זה שלא עבר את הסבל שעברה המטופלת. אשמה נוספת היא האשמה הקשורה להיות המטפל גבר, ובמובן הזה, שותף לג'נדר של הפוגעים ולכן אשם מעצם היותו גבר. תחושת אשמה זאת מוכרת לי הן כמטפל והן משיחות עם גברים אחרים בנושא. מושג אחר שקשור בהיות המטפל חלק מקבוצת הגברים הוא "gender shame" זאת בושה על היותי גבר ולכן חלק מקבוצת התוקפים.

 ב. חוסר אונים. הסיפורים המזעזעים מפגישים אותנו עם פנטזיית ההצלה שלנו ובו בזמן עם חוסר האונים שלנו. קשה מאוד להאמין למי שאני מרגיש חוסר אונים לגבי היכולת שלי לעזור לה. ברור שגם מטפלת אישה מרגישה משאלות הצלה גרנדיוזיות אך נראה לי שבחברה שלנו שבה, בכל זאת, יש דימוי חזק של גבר המציל אישה במצוקה, פנטזיות ההצלה של גברים מטפלים יהיו משמעותיות יותר ויפריעו לעבודה הטיפולית יותר מאשר אצל מטפלות נשים. פעמים רבות לא מדובר בחוסר האונים שלי אלא בחוסר האונים שאני מרגיש אצל המטופלת, שמרפה את ידיי וגורם לי לפקפק בדבריה.

ג. עוד דבר, פשוט יותר לכאורה וטריוויאלי, המקשה עלינו להאמין לנפגעות הוא שהסיפורים אינם מתיישבים עם השכל הישר (אולי הגברי?) או עם תמונת העולם (שוב, דרך העיניים הגבריות) כפי שהיינו רוצים לדמיין אותה, או שהם פשוט מוזרים מאוד עד שקשה להאמין שאכן התרחשו. אני בטוח שכל מי שעובד או עובדת עם נפגעות יכול לחשוב על סיפורים כאלו, וכדי לא להפוך את העניין לקוריוז אמנע ממתן דוגמאות.

אז כאשר נפגשים המטפל והמטופלת שוב, הם נפגשים כאשר המטפל רווי בעמדה הגברית, הפאלוצנטרית. "הנה אנו נפגשים שוב" – שוב אותו מטפל גבר שיכול בקלות להפוך לשופט, מקטלג, כוחני, חודרני, יודע טוב יותר מה נכון למטופלת שלו, שוב פעם חזק, שוב פעם גבר – אחד שיכול לאנוס. אבל הם יכולים להיפגש "שוב בפעם הראשונה", אם המטפל הגבר יהיה מודע לסכנות שבעמדה הזאת וידע להישמר מפניהן.

כאשר המטפל מרגיש את עצמו חזק מול מטופלת חלשה,  מהר מאוד הוא ירגיש גם כתוקפן מול נפגעת חסרת אונים. במילים אחרות, הם שוב ישחזרו משהו מיחסי הכוחות של הפגיעה המינית. הסיטואציה הטיפולית תיחווה כסיטואציה של פגיעה מינית.

דבר זה יכול לגרור מספר קשיים נוספים מלבד חוסר האמון בה:

קושי להיות נוכח מול המטופלת – הסטת המבט

עם אחת המטופלות שלי חוויתי קושי ממשי להיות נוכח. ישבתי מולה מספר פגישות לא מבוטל, והיא לא דיברה איתי. כשניסיתי לדובב אותה, הרגשתי חודרני… אני שואל אותה שאלות, שותק, מבקש ומתחנן שתדבר והיא לא מצליחה, היא רוצה – אבל משהו עוצר בעדה. לבסוף, כעבור עוד כמה פגישות, בלי להבין מדוע, אני  מוציא בלוק כתיבה ומתחיל לכתוב את מה שהיא אומרת. זה קצת מגוחך כי בעצם היא לא אומרת כלום ואין מה לכתוב, אבל דווקא ברגע שאני מניח את המבט שלי על הדף שמולי, היא מתחילה לדבר. מאותו רגע ובמשך מספר חודשים אני לא מרים את הראש מהדף. היא לא יכולה לעמוד במבט שלי, הוא משתק אותה ולכן עליי לכתוב כדי לא להביט בה. זה קורה עד שהיא נרגעת ויכולה לשאת את המבט.

המבט שלי נחווה כחודרני ולכן היא שותקת משותקת. רק כאשר אני מסיט את המבט היא יכולה להשתחרר מעט ולדבר. בפגישות אחרות היא יכולה לדבר אבל עדיין המבט שלי מרגיש לי בלתי נסבל עבורה ואני נלחם להסיטו למקום אחר.

קושי לחקור דברים

אחת ממתודות העבודה הטיפולית היא שאלת שאלות, אך עם נפגעות תקיפה מינית, עצם שאלת השאלות יכולה להיחוות כאלימה וחודרנית. אני רוצה להרחיב בנושא מסוים, או להבין יותר בהקשר כלשהו, ואפילו לדעת – מה היה? מה עשו לה? כדי שאוכל להבין יותר ולעזור, אבל אני שואל ומרגיש אשם, שואל ומרגיש שהיא מתכווצת, אני נסוג ומפסיק לשאול והיא אומרת שזה קשה לה ושהשאלות פוצעות אותה. האם עליי להפסיק לשאול? להפסיק לפרש? האם עליי לשתוק? איך אפשר לתקשר כאשר העמדה הטיפולית שלי נחווית כמתאכזרת?

עמדה טיפולית

אני חושב שאנו זקוקים לעמדה טיפולית אחרת עם נפגעות. עמדה קדם-אדיפאלית, שכן המילים עדיין נתפסות כדבר עצמו ללא אפשרות לעיבוד שלהן. המילים נוגעות, מכאיבות, חודרות, פוצעות; עצם האפשרות למנטאליזציה שלהן נפגמה עקב הטראומה של הפגיעה המינית. העמדה של מטפל מול נפגעת תקיפה מינית צריכה להיות עמדה של נוכחות מאפשרת. נוכחות שהיא יציבה, מחזיקה, מכילה, מעכלת, מה שבשפתו של ביון נקרא מרכיבי ביתא (β elements) – תחושות ורגשות שאינם ניתנים לעיכול. נוכחות שלפעמים מבטלת את עצמה באופן ברור וגלוי כדי לאפשר למטופלת להחזיק מעמד בנוכחותה. המטפל-הגבר  צריך להחזיק כל הזמן את הידיעה שהדבר המפחיד ביותר בחדר זה הוא עצמו, ובה בעת לא לבטל את כוחות המטופלת ולהיזהר כל הזמן מתפיסה של עמדה פטרונית ויודעת עבור המטופלת. זאת להבנתי העמדה טיפולית היחידה האפשרית בסיטואציה!

קושי לשמור על מסגרת טיפולית

1. המטופלת מרגישה פגיעה וחלשה מאוד, ויחד עם זאת צריכה דברים שונים כגון: הארכת זמן הפגישה, דחיית התשלום, שינויי שעה. המטפל מרגיש חזק ורוצה להיענות לצרכים של המטופלת ועושה את השינויים הנדרשים ממנו. במהרה תופיע אצלו תחושת ניצול, הרגשה שאותה מטופלת שולטת עליו ושהיא בעצם החזקה והתוקפנית. הוא ירגיש זעם וכעס עליה, אך יחשוש להפסיק להיענות לצרכים שלה מחשש לפגוע בה.
2. הסיטואציה של פגיעה מינית היא פרדיגמאטית בכל הקשור לשבירת גבולות – מטאבו גילוי העריות ודרך כל מערכת היחסים בין חזק לחלשה, שהגבול המגן על החלשה נשבר בו. על כן אין זה פלא ששבירת הגבולות תשוחזר ותתנגן שוב בחדר. למשל מטפל  שטיפל בנפגעת תקיפה מינית ללא תשלום במשך חודשים, ושהחוויה שתיאר היא חוויה של היטלטלות בין תחושות של אשמה על עמדת הכוח שאתה מחזיק כמטפל לבין זעם על היותך קורבן של המטופלת.

קושי לא לפגוע במטופלת – תחושה של תוקפנות כלפיה

המטפל יכול לחוש הזדהות עם התוקפן – הוא יכול להתחבר לצד הסדיסטי או התוקפני שבו עצמו ואז יכול לפגוע בה ולהיות אלים כלפיה. הכוונה כאן אינה לשחזור הפגיעה המינית אלא לדברים קטנים יותר כביכול בתוך הטיפול. דברים כגון:

• פירוש ציני ולא מתחשב.
• זלזול.
• העברת מסר שהמטופלת אשמה במה שקרה לה ובמה שקורה לה היום, כלומר האשמת הקורבן.
• עוד יכול הדבר לבוא לידי ביטוי בהטפה: עלייך לנהוג כך וכך… את טועה ובגלל הטעויות האלה הכול קורה לך.

הערה: לכל אחד מהמצבים שהראיתי קודם לכן יש את תמונת המראה ההפוכה שלו. בכל אחת מהסיטואציות המטפל יכול להרגיש חלש וחסר אונים מול מטופלת חזקה הכופה את רצונה עליו. זהו הצד השני של אותה מטבע, וגם משחזורו עלינו להישמר. הצד השני של אותו חוזק יכול להביא את המטפל לכדי ייאוש מעצם היכולת להתחבר וליצור מערכת של אמון בינו לבין המטופלת הנפגעת.

מאחר שייאוש הוא חוויה חזקה בעבודה עם נפגעות תקיפה מינית, אפרט קצת בנוגע אליו…

הייאוש יכול לנבוע מכמה סיבות:

1. איך תוכל המטופלת להאמין בי אם אני לא עברתי וחוויתי את מה שהיא עברה.
   מטופלות רבות מעדיפות מטפלת אישה בדיוק מהסיבה הזאת. חוויה של אישה הנאנסת על ידי גבר אינה משהו שאני כגבר יכול לחוש על בשרי ועל כן התחושה היא שאיני יכול להבין את הנפגעת, ומתוך כך אין היא יכולה לסמוך עליי. יחד עם זאת, אני מאמין כי אף על פי שהחוויה היא אישית-גופנית-נשית ביסודה, אני כמטפל יכול להתחבר לעולם הרגשי הקשור בה וזהו העולם שבו נעשה הטיפול הנפשי.
2. ייאוש מול מטופלת הממשיכה להיות בתוך מערכות יחסים המשחזרות את הפגיעה המינית שעברה בכל מיני דרכים ואנו נמצאים שם רק כצופים, כעדים שאינם יכולים לעשות דבר כדי למנוע זאת כרגע. הדבר מתנגש בפנטזיות ההצלה שלנו וברצון להושיעה.
3. הזדהות עם הקורבן. תחושה שגם אנחנו קורבנות, של ניצול מיני או של כל ניצול ופגיעה אחרת, ומתוך כך להרגיש תחושה של אזלת יד וחוסר אונים.

עד כה עסקתי בקצרה בדינאמיקה של יחסי הכוחות בין הגבר-המטפל לבין המטופלת הנפגעת. אסכם ואומר כי ביחסי הכוחות כל אחד מהצדדים יכול להיות חזק או חלש, ושתי הדיכוטומיות האלו הן שחזור של מערכת יחסים קורבנית שיש בה משהו מהפגיעה המינית שהמטופלת עברה. אם חשבתן שקל להיות מטפל-גבר העובד עם נפגעות תקיפה מינית, אני בטוח שהדברים שנאמרו כאן גרמו לכן להבין שקל זה לא! יכול להיות שיש בי חלק שצריך אמפתיה לקושי לעבוד עם נפגעות; זהו אותו חלק שמרגיש אשם כל הזמן על מה שמרגישות הנפגעות, שצריכות להתמודד עם הישיבה מול גבר במסגרת הטיפול. כי לפני שאני מטפל שלהן – דמות מיטיבה ועוזרת – אני גבר.

אעבור כעת לדבר על הנפגעת ולהקשיב למה שהיא עשויה לחוש מול המטפל-הגבר. ברור שאיני נפגעת וכל מה שאומר הוא פרי הקשבתי, ניסיוני והמחקר התיאורטי שערכתי לצורך הרצאה זאת.

פחד מפני שחזור של הפגיעה המינית. הטיפול מתנהל כמו הליכה על שתי רגליים כאשר לרגל אחת קוראים: פחד משחזור הפגיעה המינית, ולשנייה קוראים: רכישת אמון וביטחון במטפל.

דוגמה: מטופלת שלי רוצה לעזוב. "הלכתי יותר מדי", היא אומרת, "נתתי כל מה שאני יכולה. אם אשאר איתך כאן אני עושה את זה כי אתה רוצה, אני כבר לא רוצה לבוא לכאן, להמשיך לבוא זה אומר להאמין שאתה יודע למה חשוב לי לבוא, כי אני לא יודעת ולא מרגישה צורך בכך. להמשיך לבוא זה לסמוך עליך ואת זה אני לא רוצה ולא מסוגלת לעשות". זה קורה לנו אחת לכמה זמן. הסיבובים האלו מתחילים להיות מוכרים לה וגם לי. אני בטוח שאתן כמטפלות מכירות את ההתנהלות המתישה הזאת. כאשר המטפל הוא גבר הדבר מתרחש המון, והלקסיקון שבו מתוארת ההתנהלות הזאת הוא לקסיקון של אונס: המטפל "אונס" את המטופלת לבוא, "כופה" את עצמו עליה, היא "נכנעת" לו, מרגישה פסיבית וחסרת אונים וחייבת להימלט כל עוד היא יכולה.

לצד הפחד משחזור נמצאת גם כמיהה לתיקון: את אהבת ההעברה ניתן לראות כניסיון לתיקון, ככמיהה לצורת אהבה שונה מזאת שהייתה בילדות או מזאת הנצלנית. אך אהבת ההעברה יכולה לבוא לידי ביטוי בכלים הישנים שנרכשו בהקשר של הפגיעה המינית, כלים של פיתוי, שבירת טאבו, שבירת גבולות, ניסיון להוריד את המטפל מכיסא המטפל ולהעבירו למיטת המאהב או הבן זוג.

כותבת מקדוגל: "אסכולות שונות ניסו להבין ולטפל במטופלות אחוזות בהעברה ארוטית. בלום מציינת כי מטופלות אלו היו בעבר קורבן לפיתוי בילדותן, ומסיבה זו אין להן כלל איסורים בכל הנוגע לטאבו האדיפאלי. אני עצמי נוכחתי – אצל כמה מטופלות שהצליחו לפתות את המטפל שלהן כמו גם אצל מטפלים מסוימים שביקשו להבין מדוע מימשו את האהבה עם מטופלת אחת או יותר – שלעתים קרובות אותה מטופלת נפלה קורבן לגילוי עריות בילדותה או בגיל ההתבגרות" (עמ'99).

אני מוסיף על עניין היעדר הטאבו על גילוי העריות גם את שפת התשוקה לעומת שפת הרוך. מטופלות שעברו פגיעה מינית מפעילות לפעמים סקסואליזציה של התקשורת אל מול המטפלים שלהם. הצורך בקרבה, חום, הכרה וביטחון, בא לידי ביטוי דרך המיניות. מטופלת שמגרה או מפתה יכולה לעשות זאת מתוך הצורך בקרבה, כפי שאמרתי קודם לכן, אך גם מתוך ניסיון להוכיח שכל הגברים אותו דבר, כלומר כדרך להוריד את המטפל מכיסאו ולהפכו לסתם גבר, עוד גבר, וזאת כדי להימנע מהכאב ומהסבל הכרוך בעבודה הטיפולית שהמטפל מציע.

הערה: אחת ממשימות הטיפול החשובות ביותר היא לאחד בין שני הייצוגים הגבריים, זה של המיטיב וזה של הפוגע, וליצור אינטגרציה ביניהם. פעמים רבות צריך ליצור –  יש מאין כמעט – את הדמות המיטיבה ורק אז למזג אותה עם הדמות הפוגעת.

שנאת המטפל-הגבר כנציג הפוגעים מינית: אני מאמין שכל מטופל שונא במובן זה או אחר את המטפל שלו כמו גם אוהב אותו. במקרים של מטופלת נפגעת, השנאה אינה ישירה. אם קיימת שנאה ישירה, לא תבחר המטופלת בגבר כמטפל שלה. השנאה העקיפה יכולה להתבטא בכמה צורות:

1. שנאת כל הגברים האחרים שאינם המטפל.
2. שנאת הטיפול עצמו.
3. שנאה עצמית. "זה לא אתה שמכריח אותי לבוא בלי שאתה עוזר לי, זאת אני שבאה בלי שאצליח להיעזר".
4. אי-הכרה בעזרה ובהתקדמות – כדי לא לתת קרדיט למטפל ולראות בו דמות מיטיבה תהיה הכחשה של ההתקדמות בטיפול.

אני רואה בכל היבט של שנאה חרדה מפני קרבה ואינטימיות, ובעיקר חרדה מפני תלות ומתן אמון מתוך פחד משחזור של הטראומה. הדבר נכון לגבי כל טיפול אך במקרים של מטפל-גבר ומטופלת נפגעת הדבר מגיע מהר מאוד לידי קונקרטיזציה. הצל של המציאות הקונקרטית קרוב וכהה יותר בתוך החדר.

 התמזגויות

אני רוצה לסיים בכמה מערכי התמזגות שיכולים להרוס את הטיפול בנפגעות. כפי שאמרתי קודם לכן, החרדה מפגיעה חוזרת מתרחשת בתוך התהליך הטיפולי כאשר נוצרת אצל הנפגעת מודעות לנפרדות ויחד עמה לתשוקה של המטפל. הנפרדות הזאת מורגשת כאשר נוצר כשל אמפתי, מצב של חוסר מותאמות בין המטפל למטופלת או מצב אובייקטיבי של חוסר יכולת להיענות לצרכים של המטופלת. הנפרדות מאיימת כי היא מדגישה את הסובייקטיביות של המטפל ויחד עמה גם את התשוקה שלו. על כן נוצר צורך חזק מאוד להתמזגות. ההתמזגות יכולה לפתות את המטפל כי הוא ירגיש פחות מאוים ופחות מותקף מצד המטופלת, אך התהליך הטיפולי לא יתרחש ועד מהרה ייפסק.

 התמזגויות מסוכנות שיכולות להרוס את הטיפול:

1. המטופלת חושבת שהתהליך הטיפולי אינו אפשרי וגם המטפל חושב כך וכתוצאה מכך הטיפול אינו מתחיל בכלל.
2. המטופלת חווה את המטפל כאלים והמטפל מזדהה איתה וחווה את עצמו כאלים – דבר שיכול להיות נכון אך יכול גם לשתק את הטיפול אם הוא אינו מעובד ונפתר.
3. המטופלת מפחדת מהמטפל, שגם הוא מפחד ממנה.
4. משיכה הדדית – שנינו יחד באיחוד מיני אל מול העולם.
   שוב אנו חוזרים למה שדובר קודם לכן כאשר האיחוד הוא על רקע מיני. הכוונה לאילוזיה של נפרדות וניתוק מהעולם וכניסה אל בועה זוגית אידילית והרמטית של זוגיות מינית, כאשר הטיפול נהפך לפיצוי מיני הדדי בין שני הצדדים מול כל הקשיים שבמציאות.
5. אנחנו שונאים יחד גברים אחרים שהם לא אני. במצב הזה נוצר איחוד בין המטפל למטופלת סביב שנאת גברים. המטופלת מספרת כמה קשה ורע לה מול גברים וכמה היא שונאת אותם. המטפל מרגיש שהוא כנראה גם שנוא אך בבדיקה עם המטופלת עולה שהוא אחר, הוא שונה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. מתוך מקום זה מתקיים פיצול שקשה מאוד לאחותו בין המטפל לשאר העולם הגברי. מטפל שלא יטה את לבו לכך ימצא עצמו חשוף לביטויי אלימות מוסווים מצד המטופלת – כאלה אשר יסבירו לו מהר מאוד שהוא אינו שונה משאר הגברים בעולמה הפנימי של המטופלת.

סיכום

אין נפגעת תקיפה מינית – יש אישה, ילדה או נערה, שבמהלך חייה עברה טראומה חד-פעמית או מתמשכת של פגיעה מינית. אותה אישה נושאת איתה אופי, טמפרמנט, סיפור חיים קודם לפגיעה וסיפור חיים אחרי הפגיעה, וכך הלאה. במילים אחרות, אף טראומה לא מגדירה זהות. לזהות אדם על פי האירועים הקשים שעבר פירושו לצמצם אותו, ובהקשר הזה אפשר לומר, לפגוע בו שוב. אף נפגעת לא הייתה רק נפגעת. מדוע חשוב להזכיר את זה? כי אם נשכח את זה לא יהיה מולנו אדם אלא אוסף של סימפטומים, והדבר החי והפועם והחד-פעמי הזה שהוא אנחנו והמטופלים שלנו, יעבור רידוד נוראי לאישה מוגדרת וברורה ומטפל שתפקידו ברור וסגור. במילים אחרות, החופש והחיים והיצירתיות ויכולת האלתור ייעלמו אל תוך קיבעון מחשבתי. הנפגעת היא תמיד יותר מנפגעת. הדברים שאמרתי כאן נועדו להדגיש מה בהיותה נפגעת יכול לבוא לידי ביטוי במהלך הטיפול.