לא הרגתי ג'וק

התמורות והתהפוכות של החיים רק מעצימות את הדרישה שעלינו לדרוש מעצמנו: להיות בני אדם טובים

מאת:רן לוי

למה לא הרגתי אותו? יעל כבר גססה, צהובה, כבד גמור, לא זזה כמעט מהמיטה ופתאום הוא מופיע, הולך במסדרון ליד חדר השינה. לא הרגתי אותו ועכשיו, שבע שנים אחרי, עדיין באותה דירה, עם אותם הרהיטים ובאותה מיטה שבה היא נפטרה, אני כותב, מנסה להבין.

מעניין אותי להבין למה. בדרך כלל אני הורג אותם, היא הייתה זאת שהופכת עליהם כוס ואז מעבירה נייר מתחת לכוס וכך לוכדת ומעיפה החוצה, חזרה אל הרחוב הסואן ממנו באו. אני הייתי הורג. היא הייתה בן אדם טוב, אני הייתי הרע, זה היה מעצבן, אבל ככה זה היה, מישהו היה צריך להרוג אותם, לעשות את העבודה השחורה, המישהו הזה היה אני.

הפעם לא הרגתי. המשכתי להסתובב סביבו עד שהוא הלך למקום אחר. הסתובבתי גם סביבה, קצת כמוהו, מקפץ ורוקד ללא מנוח, רוצה לעזור ויודע שאני לא יכול, שכבר עבר הזמן ועוד מעט היא תמות. סנונית אחת אינה מבשרת את בוא האביב, אבל די בג'וק אחד כדי להביא את המוות לתודעה, מעצם קיומו מולנו אנחנו מייחלים למותו וכך איתו בא המוות.

היא מתה כעבור ימים מספר, ככה בשקט, במיטה שלה, אמא שלה מצד אחד ואני מצד שני, מוות טוב ויפה. לא חשבתי עליו מאז ובזמן האחרון הוא צץ ואינו מרפה. כמו עוגיות הגראס שהכינה קצת לפני שמתה, כמו הבליטה בחזה, כמו שפתאום בחוף הים נזכרתי שהייתי איתה ועם מיה בחוף הזה יחד, ככה גם הג'וק עלה ובא לזיכרון.

נזכרתי בו כי הבית מותקף בהם לאחרונה בכל ערב, כמו בכל קיץ, דרך החלון או המרפסת או מהשד יודע איפה, הם באים וכבר נהיה טקס שבו אנחנו, אני ומיה, הבת שלי, סוגרים הכול כדי שלא יכנסו, טקס שמקביל לטקס הצעקה ״אבא ג'וק!״, שמאלץ אותי לבוא לחפש אותו ולהרחיקו מהחדרה. יום השנה למותה של יעל היה לא מזמן, והזיכרון של ימיה האחרונים שוב נוכח. אילו הייתה בחיים, אולי היא הייתה נקראת לדגל ומסלקת אותם חיים, אולי היו יותר מהם חיים היום בזכותה, אם הייתה.

לא הרגתי אותו כי שנינו פחדנו מהמוות

מטופלים מדברים עליהם הרבה לאחרונה. אני עובד בתל אביב, אני מטפל תל אביבי ובתל אביב יש ג'וקים, כמו ים, גללים של כלבים ובעיות חניה, צפירות של מכוניות, הכול נכנס לקליניקה, גם ג'וקים נכנסים, לפעמים ממש נכנסים ולא רק דרך דברי המטופלים. העברתי פעם פגישה שלמה כשלרגלו של המטופל נח ג'וק. התלבטתי אם לומר לו משהו על זה. הבנתי שזה מפריע לי ולא לו. הוא לא ידע מזה בכלל. לא נשקפה לו כל סכנה. הנחתי לג'וק והמשכתי להאזין למטופל, כשאני שם בצד את התחושה הלא נעימה שהתעוררה בי.

לאן הלך הג'וק ההוא לאחר ההתקלות איתי? אולי נהרג בדירה אחרת, על ידי אדם אחר שרדף אחריו עם כפכף. הם עוברים מדירה לדירה? איך יודעים שזה אותו אחד, איך מבדילים בין אחד לשני?

מטופל שלי סיפר שחלם שהוא מגלה ג'וקים מתחת למיטה, שני סוגים, רגילים ושעירים, והם רבים והם בכל מקום והוא מפחד מהם. הוא בורח מהחדר לאביו שבסלון ורב איתו, קורא לו בשמות גנאי ויש צעקות רמות הדדיות, הוא חוזר לחדר ובחדר יש אישה ויחד הם ממציאים דרך לחסל את הג'וקים, הם מטביעים כפכף בדלי מים והוא הופך לג'וק גדול, אולי ג'וק אב, שהורג את הג'וקים הקטנים הרגילים והשעירים.

למטופל הזה כמו לכולנו, יש עניין עם אבא שלו. יריבוּת אדיפלית. שניהם רוצים את אותה אישה. כשאב מאיים מידי ואלים, נוצרת חרדה אצל הילד והרגשה שהוא קטן וחסר אונים.

ג'וק אב וג'וק בן, פרנץ ואבא, הילד מביט באביו וכולו אפסיות וקטנוּת, נעלם מול העולם המגולם באב הכביר. זה הגדול וזה הקטן וזה הגדול טורף את זה הקטן, הקטן הוא לוי והגדול קפקא, כפי שהוא כותב ב״מכתב לאבא״: "השווה נא את שנינו: אני, כדי להגדיר זאת בקיצור נמרץ, נצר למשפחת לוי עם יסוד קפקאי מסוים, אלא שנצר זה לא צימאון החיים, העסקים והכיבוש של בני קפקא מריץ אותו, אלא עוקצם הטמיר, הנחבא אל הכלים יותר של בני לוי, המפנה אותו לכיוון שונה בתכלית ואף חדל מפעם בפעם לפעול כלל."

בני לוי שונים מהותית מבני קפקא, כמו שני עמים שאין ביניהם דבר וחצי דבר. בעוד אלו צמאי חיים, אלא נחבאים אל הכלים, בעוד אלו כובשים, אלה כמעט ואינם פועלים. לקפקא חבר טוב, שחקן תיאטרון בפראג, גם הוא לוי,  כמו משפחת לוי, משפחת אימו של פרנץ (כאן בתרגום עדנה קורנפלד):

"אנשים ברי לב, תמימים כילדים, כמו למשל שחקן התיאטרון האידי לוי, נפלו קורבן למשפטך. בלי להכירו אישית השווית אותו בצורת התבטאות איומה שניסוחה אינו זכור לי במדויק לשרץ, וכמו לעתים תכופות ביחס לאנשים קרובים לליבי, היה גם לגביו מזומן עמך באופן אוטומטי המשל בדבר הכלב והפרעושים."

פרנץ, חצי לוי, מצד אמו, מזדהה עם החבר המכונה "שרץ" על ידי האב. גם אני, רני לוי, מה אני לעומת האב הכול יכול, אלוהים או המוות. איך אפשר להרוג משהו כשהמוות נוכח ומאיים עלי, איך אוכל לקחת חיים כשלוקח החיים מתקרב ובא? הנה אני והוא שווים סוף סוף. מול המוות הזה, אין בינינו הבדל. מי אני מולו והוא מה הוא מולו, וכאילו אני והוא, הוא ג'וק ואני לא, ועדיין אותו דבר מחורבן מול המוות.

לא הרגתי אותו כי הוא חלק ממני

העניינים מתהפכים, כמו אצל גרגור סמסא: "בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי"

אין אנו יודעים אם התעורר, או שכל זה אינו אלא חלום. אחרי שבע שנים, איני בטוח עוד אם אכן ראיתי שם את מה שראיתי או שחלמתי שראיתי. אולי חלמתי שראיתי וחלמתי שמתה, אולי שבע השנים האחרונות  הן חלום, שהתחיל בחלום על מה שראיתי שריצד על הריצפה מחוץ לחדר השינה.

מטופלת שלי השתתפה בפרסומת לחומרי ניקוי, ולצורך העניין נאלצה לעטות תחפושת ג'וק ולהסתובב כך ברחוב. "את הג'וק הכי יפה שראיתי", אמרה לה מישהי ברחוב. גם ג'וק וגם חתיכה, זוהרת, חכמה, כריזמטית, בדרך כלל חתיכה מבחוץ וג'וק מבפנים והפעם הפוך, חתיכה מבפנים וג'וק מבחוץ. וכך יצאה מהארון הבושה, הסתובבה ברחוב והצטלמה, חשפה את עצמה ברבים כאומרת, הנני במלא הדרי – גאה במי שאני, קבלו אותי. תחפושות מגלות את האמת כידוע, התחפושת הזאת הפגישה אותה עם עצמה. עם חלק בה שהתקשתה לראות.

אם הייתי הורג אותו הייתי נוהג כמשפחתו של גרגור. כל המשפחות משמידות משהו בילדים שגדלים אצלן, מה שמושמד הופך להיות ג'וק מבייש. משמידות את החלק הג'וקי שבנו, החלק שאין לו זכות קיום, החלק הדוחה – לכולנו יש כזה, הדבר הזה שאנחנו נאצים ביחס אליו, הדבר הכי פגיע.

מול מה עוד אגיב כך? הרצון לבטל ולמחוק כל מה שאינו אני ואינו חושב כמוני, מרגיש כמוני, רואה כמוני – אני מנסה לחשוב על התגובה האוטומטית לג'וק כתגובה סטראוטיפית מול אחרוּת, שאם רק נשתהה מולה נוכל לראות את החיים שמאחורי הדעה הקדומה שלנו, מאחורי הגועל והדחיה.

בחלומי ראית אותו מהלך שם על הרצפה, את החלק הג'וקי שבי, ולראשונה לא רציתי להרגו. נוכחות המוות, או נוכחות אהבתי אליה לא אפשרו לי לא לאהוב גם את החלק הזה שבי.

מקק, ג'וק, שרץ, חרק, פשפש, וכך הלאה. זה ששהה בביתי היה תיקן אמריקני מצוי, אשר אורך גופו 20-30 מילימטרים, צבעו חום אדמדם. הבוגרים בעלי כנפיים ארוכות, הנקבה עשוי להטיל בימי חייה עד 90 תיקנים, 14-16 ביצים בכל תיק. לא יותר ולא פחות, אחד מהרגילים והנפוצים, סתם אחד. בספר "אורחים לא קרואים" כותב פנחס אמיתי:

"אותם פחוסי גב, חומים אדמדמים או צהבהבים, אשר כמו נוצרו רק בכדי לעצבן את עקרת הבית – תיקנים הם. גם כשעקרת בית אומרת שיש לה (סליחה! "אין לה") ג'וקים או מקקים בבית, הרי היא בוודאי מתכוונת לתיקנים. שהרי ג'וקים אינם אלה חיפושיות (ברוסית), ומקקים הינם אחד ממיני הקופים. על שום מה מכונים הם תיקנים? על שום ביציהם המוטלות זו בצד זו, כשהן מכונסות וחבויות בתוך תיק, אשר לולא היה זה תיק של תיקן ולולא היה כל כך קטן, הייתה כל עקרת בית מתאווה להתהדר בו, בשל צורתו הנאה – אכן נאה".

מעכשיו תיקן ולא ג'וק. אצל ידידנו, מי שבאה במגע עם התיקן היא עקרת הבית, האישה. היא, ואני מדמיין עקרת בית נואשת, בודדה, צילמה אחד כזה שמת כבר. היא נגעלת מהם, שונאת את קירבתם, אולי רק את עצמה היא שונאת יותר, אבל פעם אחת בשיעור צילום כשנתבקשה לבצע תרגיל הקשור בתאורה, היא מצאה לעצמה תיקן מת וצילמה אותו בתקריב ובתאורה משתנה כנדרש בתרגיל. להפתעתה גילתה כי יש לו, או בעצם לה, משהו שנראה לה כמו ביצים, ונתמלאה רחמים על החרק המסכן ועל עצמה ובכתה על שלבדה היא בביתה ואין מי שיעזור לה עם התאורה ועם תרגיל הצילום ובכלל.

השרץ הוא אונגציפר, מסביר אביגדור פלדמן את גלגוליו הלשוניים של הג'וק:

"אונגציפר שפירושו המדויק רחוק מלהיות ברור. בתרגום האנגלי של וילה ואדווין מואיר, בהוצאת פינגווין קלסיקה מודרנית, בספר המרופט משנת 1966 במחיר 3/6 המסורתי, שאני מחזיק בידי, הוא הופך לחרק ענקי, יש שתרגמו לג'וק, ואילו ולדימיר נבוקוב, כאשר היה מורה לספרות בעל מבטא רוסי מצחיק, באוניברסיטת קורנל משנת 1948 עד 1958 (קורס בספרות רוסית ואירופית), משתמש בידיעותיו כאספן פרפרים וקובע בפסקנות כי גרגור סמסא הפך לחיפושית ענקית, ומספר לתלמידיו  בעיניים נוצצות כי מתחת לשריון הנוקשה של החיפושית מסתתרות כנפיים מרהיבות, שאילו רק ידע עליהם גרגור סמסא היה סופו הרבה פחות עלוב".

האם יש בה מהות ג'וקית? תצלום: ריצ'י ואלנס

לא הרגתי אותו כי הוא אפשרות של חריגה לחיים אחרים

נחזור לקפקא ולג'וק. אני קורא על כך אצל דלז וגוטארי, בספרם ״קפקא – לקראת ספרות מינורית״:

"הדחף לחפש מוצא הוא המנוע ליצירה אצל קפקא עצמו, חוסר המוצא מהווה עבורו נקודת מוצא, משם מתחילה היצירה".

גרגור הופך לחרק אדיר כדי למצוא מוצא מחייו הבלתי נסבלים, פתרון למצב נוראי (כאן בתרגום רפאל זגורי-אורלי ויורם רון):

"להיעשות חיה זה בדיוק לעשות את התנועה, לשרטט את קו המילוט על כל הפוזיטיביות שלו, לחצות את הסף, להשיג רצף של עוצמות (continuum d'intensités) שיש להן ערך אך ורק כשלעצמן, למצוא עולם של עוצמות טהורות שבו כל הצורות מתפרקות, וכך גם כל המשמעיות – המסמנים והמסומנים".

מעבר להזדהות עם החרק רציתי להפוך לחרק, החרק נראה באותו רגע מלא חיים וחיוּת, מפוחד וחי, מתרוצץ לו כך מצד לצד, מחפש מקום מסתור, נצמד לקירות וממהר להיעלם מהאור, מהחשיפה והסכנה, הוא היה חי מאוד, בוודאי לעומת מצבי הנפשי או מצבה של זוגתי באותם ימים.

"בהיעשות חרק זהו ציוץ כואב, הסוחף עמו את הקול ומטשטש את תהודת המילים. גרגור נעשה תיקן לא רק כדי להימלט מאביו, אלא דווקא כדי למצוא מוצא שאביו לא יכול היה למצוא, כדי להימלט מהמנהל, מהעסק ומהבירוקרטים, כדי להגיע לאותו תחום שבו הקול אינו עושה דבר מלבד לזמזם…"

דלז וגואטרי מציירים מוצא מהקיום האדפילי החברתי אל החייתי, החי, זה הפטור מהעול הבירוקרטי, היצרני, הנורמלי כביכול. הם מתארים את ההיות חיה כמעבר לעולם אחר, חי רוחש ובוחש, עולם שהוא כביכול מחוץ לעולם האנושי, שהמוות אולי לא נמצא בו, עולם ללא מוות, עם חיים אינסופיים, עולם הלא מודע, או עולם מקביל שהכול מותר בו.

פעם כתבתי סיפור שהתחיל כך: "כשחברה שלי עזבה אותי, הפכתי לחתול אשפתות אפור ורעב. מהר מאד התמקמתי בין דוכני השוק ולאחר סדרה של קרבות שמהם יצאתי בשן ועין, רכשתי לי מקום שבו יכולתי למצוא מספיק אוכל ונקבות בשביל להמשיך את חיי". זה היה  בתחילת שנות העשרים לחיי. הסיפור נכתב לאחר פרידה שנראתה לי מאוד משמעותית באותם ימים ובעקבות מאמר שהתגלגל לידי שעסק בליקנטרופיה (lycanthropy). ליקנטרופיה היא מחלת נפש שבה אדם חש כי הפך לחיה.

שם ההפרעה מעיד על מעבר מאדם לזאב (lukos-wolf, anthropos-man), אך התיעוד הפסיכיאטרי מזכיר מעברים שאינם דווקא לזאב, אלא גם לחתול, כלב וכן למגוון חיות אחרות. המטופל יכול לדווח על רגעים שבהם הוא חש כחיה או ממש להתנהג כחיה, מתוך אמונה כי הוא אכן החיה שעל פי אורחותיה הוא נוהג. התופעה נדירה ביותר. מחקר משנת 2014 הראה כי מאז 1850 ועד 2012 מתועדים 52 מקרים של ליקנטרופיה. זוהי חריגה מתופעת ההזדהות או מהגלגול הספרותי, זהו גלגול אמיתי, יצירתי וחי, אם כי הוא כרוך, כמובן, בסבל נפשי נורא.

עניין קדום מאוד: דמות של אדם בעור זאב, על לוח ארד מהתקופה הטרום-ויקינגית, Öland, שבדיה. תצלום: ויקיפדיה

גם להיות חולה זה להיות חיה. החולה הוא האחר של הבריא, החולה כבר אינו מבצע את פעולותיו היומיומיות של האדם הבריא, לא חל עליו החוק הרגיל, שכן הוא אינו מתפקד במסגרת החוק הרגיל. והמוות, לפחות במקרים של מחלה סופנית, אינו חל עליו, שכן הוא בעצם כבר מת.

כמו הג'וק, גם הוא מאיים על הבריא, לא רק כי הוא מזכיר לו את עובדת המוות, אלא כי הוא מציע אפשרות חיים אחרת, שאינה יצרנית, אינה חברתית, אפשרות של היות חולה בעולם. מצב ההיות חולה מזכיר את החריגה הזאת. האדם החולה הכואב הופך לחיה פצועה, עסוק בכאבו, חורג מהמנגנון החברתי אל תוך סדר אחר, חי יותר, חרד חיים ומוות יותר, אחר.

אפשר גם להפוך לחיה כדי לאפשר למשהו אחר להיות בן אדם. בספר ״באסוציאציה חופשית״ של אנתוניו מולינו, ביון הופך לפשפש כדי שאיגן יוכל להיות איגן. כך מספר איגן על פגישתו עם ביון (בתרגום עמית פכטר):

"הייתה חוויה שונה לגמרי כשהלכתי לפגישות ייעוץ עם ביון. נכנסתי, והדבר הראשון שהרגשתי, שדי הפתיע אותי, הוא שהרגשתי שהוא נראה כמו פשפש… הוא נראה כמו פשפש… כמו פשפש מבוהל… זה כאילו העצים את הנרקיסיזם שלי על ידי כך שפעל מעמדה של אימה".

ואז מופיע עניין ההרשאה וההזדהות: "אבל שוב הייתה לי תחושה שאם זה בסדר שהוא יהיה ביון, אם הוא יכול לעשות את הדבר הזה איתי כפי שעשה זאת, כי אז אולי אוכל לגלות דרך לדעת מהו הדבר שלי ולעשות אותו תוך תחושה של חופש. הרגשתי שלכל אחד מהאנשים האלה [ביון וגם ויניקוט. הערה שלי] יש יכולת לתת רשות להיות שונה, כל אחד בדרכו שלו״.

לא הרגתי אותו, כי דרכו יכולתי לרצות להיות לא אנושי יותר, יכולתי לרצות את האחרוּת של האנושי, והוא, דווקא בחיותו, הפך אותי לאנושי יותר, בכך שלא יכולתי להרוג אותו. לא להרוג ג'וק זו חריגה מהאנושי הרגיל, מהנורמטיבי – להיות אנושי יותר מהאנושי.

לא הרגתי אותו כי שנינו היינו בודדים

באותה תקופה חשבתי לעצמי, כל הקיום הזה שלה לא יהיה ואני אשאר לבד? דמיינתי את הלוויה שלה וכעסתי על עצמי שזה מה שעובר לי בראש. היא הולכת למות וכל מה שאני חושב עליו זו הבדידות שלי. איך אפשר שלא? ואיך אפשר לא להרגיש אשם על כך? חושב על עצמי במקום עליה. תעתועי התודעה לפני מהמוות. מביט לכאן ולשם והיא איננה. איך חיים כשיש כל כך הרבה אין מסביב?

מטופלת נוספת חיה עם ג'וק בבית במשך תקופה מסוימת עד שהוא נעלם. היא פגשה אותו לראשונה במקלחת וניסתה להטביע אותו. היא חשבה שהצליחה, אבל פגשה אותו שוב למחרת, מטייל לו בחדר האמבטיה, ולאחר מכן בסלון, ולילה אחד היא התעוררה וגילתה שהוא על הכרית לידה. בכל אחת מהפעמים הללו היא ניסתה להורגו, אך ללא הצלחה. יש איכות חלומית למפגשים איתם, גם היא כמו לא ידעה אם מדובר באותו ג׳וק או באחר, גם היא כבר לא הייתה בטוחה אם התעוררה משינה וראתה את החרק לידה או שהיה זה חלום. הוא או הם הפרו את בדידותה. הם או הוא הפכו לשותפים לדירתה, שימשו לה חברה מסוימת. היא הרגישה קרובה אליו ונשבעה שאם יחזור היא לא תנסה להורגו שוב. הוא לא חזר. היא התגעגעה אליו.

חברה טובה שלי, שהתגרשה לפני עשר שנים, סיפרה לי שיום אחד חזרה לביתה וראתה ג'וק מתהלך על הריצפה בסלון, היא רדפה אחריו וכמיטב המסורת, הרגה אותו, וכשהרגה הבינה לראשונה שהיא לבד, שבעלה לא יחזור, שזה אכן נגמר.

 

לא הרגתי אותי כי הוא אפשרות לטרנספורמציה רדיקלית

קלריס יודעת הכול על ג'וקים, על העולם. הג'וק שלה הוא יקום-זמן-חיים-אחר: "כמה מפואר השקט הזה. זו הצטברות של מאות שנים. זה שקט של ג'וק שמביט. העולם מביט בעצמו בי. הכול מביט בכל. הכל חי את האחר" (תרגום: מרים טבעון). גיבורת הנובלה של קלריס ליספקטור "התשוקה על פי ז'-א" נפגשת עם ג'וק שמטלטל את עולמה, כמו הג'וק שטלטל את עולמי, "ואז, לפני שהבנתי, הלבין ליבי כמו ששיער מלבין. מול הפנים שהכנסתי לתוך הפתח, קרוב מאד לעיני, בחצי חושך, התנועע ג'וק גדול״.

היא בוהה בו, חוקרת, נגעלת, מזדהה, נבלעת בעולמו, בולעת אותו לתוך קיומה, עושה אתו רצח ואהבה ובעיקר חיה, או הופכת לחיה בעזרת ההתבוננת הפתאומית והעמוקה שלה בו. שפת הכתיבה של קלריס ליספקטור שופעת, מוגזמת, גודשת את הדף ומציפה את הקורא. כל משפט הוא עולם שלם ויש בו הכול. דרמטי ומוגדל לממדים מיתיים. החיה הקטנה מסרבת להישאר בגודלה האמיתי והופכת ליצור מיתולוגי. כך מגדילה הסופרת את חיי הגיבורה ודרכה את חיינו, מפגש קטן הופך לענק ורב משמעי. אני נסחף איתה, לא יכול שלא.

בהמשך היא מוחצת אותו, הוא נשאר בחיים, יש להם את התכונה הזאת, לא למהר למות למרות המכות החבטות האיומות הנוחתות עליהם. היא ממשיכה לצפות בו. "זה מה שזה – אז זה מה שזה. כי פשוט הסתכלתי בג'וק החי וגיליתי בו זהות של חיי העמוקים ביותר. בהריסה מפרכת נפתחו בתוכי מעברים קשים וצרים. הסתכלתי בו, בג'וק: שנאתי אותו עד כדי כך שעברתי לצד שלו, בסולידריות, כי לא הייתי יכולה להישאר לבדי עם תוקפנותי״.

התוקפנות מול החיה מתחלפת בהזדהות ובאיחוד מיסטי. יש רגע שבו הפיצול בין האדם לחיה קורס ואז אין עוד תוקפנות כלפי החיה, יש סולידריות והבנה, דרכו ואיתו מתגלים חיים עמוקים, קיום אחר נפתח ואיתם הבנה שאני חי, שהכול חי: "אני, גוף ניטרלי של ג'וק, אני עם החיים שבסופו של דבר אינם חומקים ממני כי סוף סוף אני רואה אותם מחוצה לי – אני הג'וק…".

 

לא הרגתי אותו כי כבר השתניתי לפני שפגשתי אותו

יעל לא הרגה ג'וקים. גם מירנדה לא הרגה אותם. יש עוד בתים שבהם לא הורגים ג'וקים, למשל בביתו של הסופר יורם קניוק, בספרו "הבית שבו הג'וקים מתים בשיבה טובה". בסרט ביוגרפי על קניוק, הוא מספר על  אשתו, מירנדה, אישה מלאת חמלה שלא הרגה מימה יצור חי ולכן אצלם בבית, אפילו הג'וקים מתים בשיבה טובה.

באותו יום הצטרפתי באופן רשמי למועדון של מי שאינם הורגים ג'וקים, אבל הייתי חבר בו כבר קודם. החיים לצד יעל, היותי עד למאבק חסר הפשרות שלה על החיים, השאיר אותי ללא יכולת אמיתית להרוג יצור חי. החיים הפכו להיות בעלי ערך רב כל כך, כי זה מה שקורה לחיים בנוכחות המוות, וככל שהערך עולה כך גם החיים מתרחבים ומתפשטים ואינם כוללים רק את החיים שלי או שלה, אלא את החיוּת באשר היא ואת כל החיים של כל היצורים. אנשים שמבינים חיוּת זאת אינם יכולים להרוג יותר.

פעם כשאורח ישב בביתו של נזיר בודהיסטי, נכנס ג'וק אל תוך גלימת הנזירים הכתומה שלבש. הנזיר המשיך בשיחה בשלווה בעוד האורח נע בחוסר שקט. המחשבה שג'וק מתהלך בין קפלי הגלימה הטרידה את האורח מאוד והוא ביקש מהנזיר שיעשה משהו בעניין. והוא, למען שלוות רוחו של האורח, קם וניער את הגלימה עד שהג'וק יצא ממנה, הוא תפס אותו בידיו והוציא אותו דרך החלון בחזרה אל הרחוב הסואן. השניים המשיכו בשיחה ולקראת סופה שאל אותו האורח למה בעצם הוא לא הורג אותו. האורח ביקש סיבה שהיא מעבר לאיסור הבודהיסטי לא להרוג יצור חי, סיבה מהותית יותר. הנזיר חשב מעט ובעודו מלווה את אורח אל הדלת אמר: "אני לא הורג אנשים, אז למה שאהרוג ג'וקים?"

רן לוי הוא עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט ומנחה קבוצות.

הערת המחבר: כל פרטי המטופלים שונו כיד הדמיון של המחבר במטרה לשמור על פרטיותם

מאמר זה התפרסם באלכסון ביום ראשון 11 ביולי 2021 על־ידי רן לוי.