פגישה ראשונה – על תחילת הטיפול הנפשי

מאמר זה פורסם באתר nrg ב-20 בפברואר 2008 תחת השם "מי אמר בטיפול?"

קשה מאוד לפתוח את הלב בפני אדם זר, גם אם קוראים לו "מטפל נפשי". מה מרגישים לפני שדופקים בדלת, על מה לדבר בפגישה הראשונה? הפסיכותרפיסט רן לוי במדור חדש: נמשיך בשבוע הבא

אנחנו חיים בחברה מטופלת: כולם פה טופלו, מטופלים, או רוצים להיות מטופלים בדרך כזו או אחרת. וממול, אני רואה מול העיניים גדודים של מטפלים ומטפלות מסוגים שונים: קוגניטיביים, התנהגותיים, קצרי טווח, ארוכי טווח, ממוקדים יותר או פחות, פרוידיאנים, לאקאניאנים, יונגיאנים, זה שהציל את חייה האומללים של החברה הכי טובה שלכם, זה שחזר עכשיו מחו"ל ולמד שם המון, זה שאימא שלכם מצאה לכם, שזה כבר אומר עליכם משהו…
 
אנחנו רוכשים מינים רבים ומגוונים של שירותים, ואחד מהם הוא הטיפול הנפשי. ספרי הדרכה שיעזרו לכם איך לבחור מטפל יש כבר הרבה. הטור הנוכחי יתחיל מתוך החדר עצמו, חדר הטיפול הפסיכו-דינמי. זה החדר שבו אני יושב הכי טוב, ולכן בו אתמקד.

מול הדלת

בואו נתחיל. פגישה ראשונה. אנחנו מול דלת של מטפל. ציפיות, התרגשות וחששות ממלאים אותנו. אנחנו דופקים על הדלת ומישהו או מישהי שאנחנו לא מכירים פותחים אותה. להתחיל טיפול זה דבר קשה. האדם פותח את ליבו בפני אדם אחר, שאינו מוכר לו. הוא מספר על דברים שבהם הוא לא משתף אף אחד אחר, בדיוק כיוון שהדברים האלה רגישים ורוויים בושה ואשמה. אף אחד לא בא אלי לספר כמה הוא מוצלח וכמה הוא גאה בעצמו – בשביל זה הוא לא צריך אותי. הוא בא אלי כי אף אחד, כולל הוא, לא

גאה בו ולא חושב שהוא טוב, והוא רוצה להבין איך הגיע למצב הזה.

כל מי שהיה אי פעם בטיפול יכול להיזכר בפגישה הראשונה שלו עם המטפלת או המטפל שלו. לפעמים לא זוכרים את הפגישה עצמה, אלא רק משהו מהפנים של המטפל; חיוך, מבט, קמט בפנים. לפעמים זוכרים כעבור שנים רק משהו שקרה בדיוק בכניסה לחדר, או ממש ביציאה. אותו פרט, שנבחר מבין כל הדברים שקרו, מקבל משמעות עם הזמן ומעיד על הקשר בין המטפל הספציפי למטופל באותו רגע, משהו שמאפיין אחר כך את הקשר כולו.

מתי מתחיל הטיפול, או: מרגיע או מרתיע

האם ההתחלה היא בפגישה הראשונה? אנשים רבים קובעים פגישה ראשונה ולא מגיעים. הטיפול מתחיל בעצם עוד לפני המפגש עצמו. קביעת הפגישה עצמה עשתה איזה שהוא שינוי. מי שבוחר להתקשר למטפל כבר יודע שאם הוא צריך, יהיה שם מישהו, וזה מרגיע אותו. במקרים אחרים, הפחד לפגוש איש טיפול דווקא מרתיע וגורם למטופל הפוטנציאלי לאזור כוחות ולהמשיך ללא עזרה, לפחות בינתיים.

לעיתים קרובות לוקח למטופל זמן רב עד שהוא מחליט להישאר בטיפול. פעמים רבות ההתלבטות לגבי ההישארות בטיפול לוקחת מספר פגישות, אפילו מספר חודשים. ההתחלה של הטיפול, כמו הרבה דברים אחרים שקורים כשמגיעים ליחסים בין בני אדם, אינה ממש נקודה בזמן, אלא אזור, והיא נמשכת על פני תקופה.

מי בכלל צריך את זה?

אדם מגיע לטיפול נפשי כשהוא נמצא במצב של סבל, אבל זה לא מספיק. כדאי מאוד שהוא ירגיש שהוא זקוק לעזרה כדי להתמודד עם הסבל הזה. יהיה קל יותר להסביר את זה על דרך השלילה. הנה המצבים בהם אדם הסובל ממצוקה נפשית לא יגיע (בדרך כלל) לטיפול נפשי:

• אדם שמרגיש שיש לו יכולת, כוח וכלים להתמודד עם המצוקה שבה הוא נמצא.
• אדם שאינו מאמין שמשהו יכול לעזור לו ושאינו חושב שהוא בוטח באיש.
• אדם שנמצא במצוקה קיומית פיזית וחומרית יתקשה לפנות לקבל עזרה נפשית. למשל, מישהו שאיבד את מקום עבודתו לא תמיד יכול להרשות לעצמו את מידת השקט והשלווה שנדרשת מהתבוננות פנימית.
• אדם שבסביבתו התרבותית פניה לעזרה נפשית מסוג כזה אינה מקובלת, כמו למשל אדם דתי שיעדיף את הרב על פני המטפל הנפשי.

מה עושים בפגישה הראשונה?

אנשים שאף פעם לא היו בטיפול לא יודעים איך להתנהג בפגישה הראשונה. בעצם, מאיפה שיידעו? לעיתים קרובות הם שואלים: "מה לעשות?" "לספר על הילדות?" "לספר למה אני כאן?" זה מרגיש להם כמו דייט ראשון, כמו ראיון עבודה, כמו מבחן קבלה, כל אחד ועולם המושגים הפרטי שלו. אפשר ללמוד הרבה מהאסוציאציות של המטופל בפגישה הראשונה.

במפגש ראשון של אדם עם המסגרת של הטיפול הנפשי אני מוצא את עצמי לעיתים קרובות מסביר: "זהו המקום. זה המקום שבו אתה יושב, כאן אני יושב. אנחנו מדברים, או יותר נכון, אתה מספר לי על עצמך. מה שאתה רוצה. זה באמת חשוב שזה יהיה הכל – כל מה שעולה על דעתך, כדי שאני אוכל לחשוב איתך ולנסות לעזור לך. אנחנו יושבים ביחד, חמישים דקות, פעם-פעמים בשבוע, כמו שנחליט, ואנחנו מנסים להבין".

בדרך כלל המטופל לא רוצה להבין. "קח את הסבל הזה ממני ותיפטר ממנו בשבילי". זו אמירה שנשמעת הרבה פעמים בתחילת הטיפול. הלוואי שיכולתי. אנחנו באים מעולם חומרי מאד. אופן המחשבה שלנו מתייחס פעמים רבות לדברים לא חומריים כאל דברים חומריים. המחשבות הם מעגלים חשמליים במחשב, הסבל הוא גוש או פלונטר או אבן, הסימפטום שממנו סובל האדם הוא באג במערכת שאם היה אפשר לשלוף אותו, כמו במחשב או לפעמים בגוף עצמו, נראה שהכל היה נפתר.

אף אחד לא נכנס לחדר הטיפולים ואומר: "לא אהבו אותי מספיק", "אני זקוק לחיבוק", או "אני מרגיש שאין טעם לחיים שלי". אנשים מגיעים בדרך כלל עם סיבות פרוזאיות הרבה יותר, כמו למשל חוסר הצלחה בלימודים, או בקשר זוגי, או בקריירה. בדידות, שיעמום ועצבות הם פעמים רבות סיבת הפנייה הגלויה.

פורשים כי "מדי"

אנשים רבים עוזבים אחרי פגישה אחת. המילה הכי נפוצה מבין הסיבות לעזיבה היא "מדי".משהו היה יותר מדי, או פחות מדי. החדר היה נקי מדי, מיד הרגשתי מגעיל ומלכלך בתוכו. המטפל היה שקט מדי, לא שמעתי אותו ואני צריך אדם ששומעים אותו. המטפל היה זקן מידי והוא לא יכול להבין אותי כי הוא מדור אחר.

אותן הסיבות בדיוק יכלו דווקא למצוא חן בעיני אדם אחר, שהניקיון העיד בעיניו על רצינות וסדר, והקול החלש על רוגע ושלווה, והגיל של המטפל על אחריות וסמכות אמירות ה"מדי" הללו מביאות אותנו לחשוב על הצורך של האדם בהלימה, בכך שהדברים יהיו בדיוק טובים לו ומתאימים לצרכיו, רצונותיו ומשאלותיו באופן כזה שיאפשר לו להישאר ולהיעזר. הצורך שלנו בהלימה, או בכימיה, או בהתאמה, הוא צורך אנושי בסיסי, וכאשר זה קורה האדם מרגיש שמצא לעצמו מקום שבו יבינו אותו.

בשורה התחתונה

• אין שום סיבה להיות בטיפול אם אתם לא מרגישים שיפור במצבכם הנפשי. השיפור אמור להיות מורגש בזמן קצר יחסית, נגיד חודשיים-שלושה. השיפור יכול להיות אפילו רק התחושה שמבינים אתכם ושיוכלו לסייע לכם. שיפור זה נותן תקווה ומחזק מאד, על אף שהוא לא מורגש בהכרח כשינוי משמעותי וברור במציאות החיצונית.
• טיפול מבוסס על אינטראקציה בין שני אנשים. אם היא לא טובה לכם, ואין התאמה, אל תשמרו את זה לעצמכם. שתפו את המטפל.
• אם אתם מרגישים שהמטפל לא קשוב לכם, אלא לעצמו ולתיאוריות שלו, אל תישארו אצלו.
• לעומת כל זאת, אם הקשר הטיפולי טוב לכם, הישארו. הרווחתם משהו שיכול להיטיב מאד עם חייכם.