פטישון בטיפול

הקליניקה הנעה: מחשבות מהקליניקה ומהחצר בעקבות שיפוץ בדירה שלמעלה

מאת: רן לוי

השיפוץ

השיפוץ בדירה שמעל לקליניקה נגמר, אבל הקולות הריחות והרעד הקל הקבוע לאורך הגב, עדיין איתי. השיפוץ ארך מספר שבועות, אולי חודש, אני נמצא בקליניקה כמעט כל יום, הרגשתי את הימים חולפים רועשים ואטיים, יום אחר יום. המטופלים באים פעם או מספר פעמים בשבוע, עבורם זה היה פחות קשה, לחלקם אפילו שינוי מרענן.

השיפוץ נגמר ובעצם ממשיך. הוא איתי בחרדה שמא יחזרו הפועלים, יעלו למעלה עם ציודם המרעיש, להמשיך למרר את חיי. אני מביט מבעד לחלון בחשש, השיפוץ מופיע גם בטקסטים של המטופלים שממשיכים כמוני לעבד את חוויות הפגישות הרועשות, המיוחדות, שחלקן התרחשו אפילו מחוץ לחדר הטיפולים.

לא הצלחנו למנוע את השיפוץ. אני ושותפותיי בשני החדרים הנוספים שבקליניקה, דברנו עם העובדים, עם מנהל העבודה ועם הוועד של הבניין. צעקנו, רבנו והתחננו, אמרנו שזה מקור הפרנסה שלנו, שאנחנו מתקשים לעבוד ככה ושאין לנו אפשרות לעבור למקום אחר, אך ללא הועיל. היינו זבוב על גבו של פיל. הם ראו אנשים כמונו וימשיכו לראות עוד ועוד, שכנים מתלוננים, במקרה הזה מטפלי נפש מדופלמים שאינם מבינים שככה זה בחיים, לפעמים משפצים בדירה שמעל לקליניקה.

השיפוץ והרעש מעוררים מחשבות על המקום שבו מתרחש הטיפול הנפשי ועל התהליך הטיפולי, על מה ששורד כשהתנאים כמעט אינם מאפשרים. הדבר הקדוש ביותר נפרץ והתגלה כלא קדוש, אולי יש דברים אחרים שקדושים יותר. זאת רשימה על מה שחשוב באמת, על מה שמעבר לכל המנגנונים והטכנולוגיות הטיפוליות הידועות, על מה שמעבר למסגרת, לסֶטינג (setting) הטיפולי, וזאת בלי לפגוע ברעיון המסגרת, אלא אולי אפילו לחזקו. טיפלתי בתעלת בלאומילך ושרדתי כדי לספר.

הקליניקה

עיר גדולה היא אזור שיפוץ אחד גדול ומתמשך, היא תמיד עיר בהתהוות. בתים צומחים לגובה, כיכרות הופכות לצמתים, כבישים נחסמים, המצב לפעמים כמעט בלתי אפשרי, הולכי רגל מועדים ברחוב החפור, מחליקים על כתמי שמן, אופניים חשמליים, קורקינטים, מכוניות ועגלות ילדים, כל בעלי גלגל מאיימים או מסתכנים בנוסעם בעיר. בתוך כל אלו אדם קונה בית ומחליט לשפצו לפני שייכנס לגור בו, השיפוץ ייטיב אתו ועם הבית, אך בינתיים יאמלל את הסובבים.

הקליניקה נמצאת בבית דירות, במקום יפה ושקט ליד הים. רוב הזמן, השהות בה נעימה ושקטה, אני אוהב את המקום, את שותפותיי בחדרים הנוספים ואת החצר הפנימית הנסתרת שאור השמש חודר אליה דרך ענפי העצים הגבוהים, עצי אשל ובהם שזורים שיחי פיטוספורום מרובי עלים ירוקים אפורים. חצר רבת שבילים שדשא במרכזה, חצר מטופחת שהפכה לקליניקה בתקופת השיפוצים.

קליניקה לטיפול נפשי היא רעיון שמתורגם לחלל, יציר סופה של המאה ה-19, עת הגה פרויד את הטיפול בדיבור. הטענה כי אפשר לעזור לאדם הסובל ממצוקה נפשית בעזרת שיחה, היה מהפכני באותה תקופה. לשם מימוש הרעיון נדרש פרויד לתנאים שיאפשרו טיפול כזה: מספר קבוע של פגישות בשבוע, תשלום עבור הפגישות, סודיות ומקום קבוע. אותם תנאים הקיימים עד היום, וכבר הפכו למוסכמות החוצות גישות וזרמים. לפני היות הקליניקה הבורגנית, "טופלו" חולי הנפש במוסדות לחולי נפש, או שנשלחו לכלא. מקריאה בפוקו, ובמיוחד בספרו "תולדות השיגעון בעידן התבונה", אפשר ללמוד כיצד החל מהמאה ה-19, נחשב חולה הנפש, המשוגע, למפגע חברתי ומוסרי ולכן נכלא והושלך יחד עם הפושעים, הזונות, העניים, המובטלים ומתנגדי השילטון, וחופש התנועה נגזל ממנו. במוסדות אלו הומצא הידע הרפואי על אודות מחלות הנפש והוקמה הפרקטיקה של הטיפול במשוגע שמעכשיו הפך ל"חולה נפש", שם נולד השיח המדעי העוסק במחלות הנפש. פרויד עצמו הגיע בשנת 1885 לאחד ממוסדות אלו, פיטיה-סלפטרייר שבפריז, שם למד משארקו על אודות מחלת ההיסטריה שבה טיפל אצלו בקליניקה.

הקליניקה של פרויד הייתה בביתו, בברגגאסה 19 שבווינה, שם הוא כתב וטיפל במשך כחצי מאה. ב-1938, לפני שברח ללונדון מאימת הנאצים ולקח איתו את תכולת ביתו והקליניקה שלו, על אינספור אוספי העתיקות והתמונות והספרים, צולם הבית על ידי יהודי בשם אדמוד אנגלמן. כ-150 תמונות מתעדות את הפרטים הרבים בקליניקה. הצילומים מקפיאים את הרגע שלפני הבריחה להמפסטד שבאנגליה. אין בהם מאיימת הנאצים או מחיפזון הבריחה, הם מעבירים את תחושת הביתיות רגע לפני האריזה, כאילו מנסים להכחיש את חרדת המוות האורב.

בתערוכה שעסקה בשכניו של פרויד אנו מוצאים שלצד דירתו גרו משפחות יהודיות אשר רובן נספו בשואה. בקומת הקרקע היה אטליז. מעניין האם הפריעו הם למנוחתו – ריח האטליז, רעש הילדים בחדר המדרגות – או שמא ביתו של הרופא המפורסם, שהיה מרכז עליה לרגל לאנשים רבים מהתנועה הפסיכואנליטית המתהווה, היה בעצמו מטרד עבור שכניו.

הנפש זוכה לעיתים לדימוי של במת תיאטרון שעליה מופיעים מחזות פנימיים דרמטיים. באותו אופן, גם הקליניקה נתפשת כבמת תיאטרון שעליה מוצגים מחזות הנפש. כל קליניקה החלה כחדר ריק, עירום מדברים. יש חפצים מספר שהם הכרחיים בקליניקה, כסאות שולחן, ממחטות נייר ושעון. כל השאר אינו הכרחי, אבל מוסיף צבע ועניין ותחושה של מקום אחר, מיוחד ואישי. כל מטפל מארגן את התפאורה הזאת בדרכו וכל מטפלת בדרכה. בבלוג הנפלא "חדר משלך: תמונות מחיי קליניקה" אפשר לראות מטפלים ומטפלות המציגים את חדר הטיפולים שלהם. כל חדר מעביר את רוח המטפל ואת חזונו האישי, כרטיס ביקור ויזואלי עשיר ומיוחד. בכל אחד מהחדרים האלו נמצא לצד הכיסאות, ממחטות הנייר והשעון גם ספרים, ציורים, מפות, תמונות ופסלים קטנים, פריטים בעלי ערך רגשי שהמטפלים בחרו להציב בחלל שבו הם שוהים חלק גדול מיומם.

מהתמונות בבלוג נראה כי קיים דמיון בין האדם לקליניקה שעיצב לעצמו, כמו הדמיון שבין אדם לכלבו. נראה כי אם נחליף בין המטפלים והחדרים נרגיש מיד שהם אינם מתאימים לחדר החדש שבו הוצבו. איך יכול "את המסכות האפריקאיות הללו הבאתי מטיול ארוך ומשמעותי שעשיתי שם לפני שנים" לעבור לקליניקה של "אני רואה בקליניקה שלי רחם, הכל צריך להיות עגול ונשי"? או איך תתמקם "הקליניקה שלי היא מגרש משחקים שבה אני והמטופלת מחליפות רעיונות ומשחקים ומשמעויות" בתוך "את הספות הללו הבאתי מבית הורי, הן כבדות ועתיקות ומעבירות תחושה של יציבות ובטחון"? מן הסתם יוכלו לדור יחד, אבל לא ירגישו בבית. בקליניקה אמורים להרגיש בבית, בנעלי בית שעוצבו עם השנים עבור אדם אחד ואנשים רבים.

אחד הדברים היפים במעבר של מטפל מקליניקה אחת לאחרת הוא ההזדמנות להציג תעודת זהות ויזואלית חדשה. אנחנו מקדישים תשומת לב רבה לחדר שבו אנחנו עובדים. אנחנו רוצים ליצור אווירה מתאימה ומאפשרת עבור המטופלים וגם מקום נוח עבורנו לשהות בו שעות רבות.

הרעש מערער את שלוות החדר, מזעזע את הקירות, מכניס את המציאות באופן ישיר וברור פנימה, באופן שמאיים על היכולת לקיים פגישה טיפולית. דימויים כמו מרפאת שיניים, קדיחה במוח, עינוי מתמשך, דפיקות בראש, אזעקה שלא נגמרת, עלו אצל המטופלים. הרעש בא בגלים, הולם ונרגע וממשיך. מטופל אחד זוכה להרבה ממנו ואחר מקבל שקט נעים.

דונלנד ויניקוט, האנליטיקאי הבריטי המפורסם, עסק רבות באם שיוצרת חוויה של נחדרות אצל תינוקה. זאת האם שאינה טובה דייה. היא חסרת שקט ושמה את צרכיה לפני אלה של התינוק. היא מבקשת להירגע בעזרתו, או מבקשת את תגובתו כשהוא אינו מוכן לכך, היא מאלצת אותו להניח את עצמו בצד לטובתה. לא מרוע לב היא עושה זאת, אלא מתוך פחדיה וחששותיה וחוסר בטחונה העצמי. היא אינה נותנת לו להיות הוא עצמו, לכן עליו להיות הוא עבורה, שזה כבר מישהו אחר, רחוק ממנו, ממי שהוא באמת. מי שהוא באמת יצוץ ויעלה בתנאים נכונים ומותאמים אליו, למשל בטיפול נפשי. על כן, מטפלים התומכים ומאמינים בגישתו של ויניקוט – רוב המטפלים הפסיכודינמיים – ינסו לשמור על תנאים מאפשרים ויזהרו מחודרנות ודורשנות מול מטופליהם. הם יתאימו את עצמם לצרכי המטופלים וישימו את עצמם, את משאלותיהם וצרכיהם בצד. על כן ברור מדוע השיבוש שבא עם השיפוץ הוא משמעותי, כאשר מדובר בטיפול נפשי.

הרעש

פתאום מתחילות להישמע דפיקות. הן רחוקות ולא מאוד מורגשות. אני מנסה להחזיר לעצמי את הקשב למטופל, שבעצמו מרגיש שתשומת הלב שלי הוטרדה מדבר מה. חלוקת הקשב היא עבודה קשה גם בימים רגילים, הקולות הפנימיים, הסחות הדעת, העייפות, הרעשים מבחוץ וצרות היום יום מעיקים ומעיבים על ההקשבה.

התגובה של המטופלים מעניינת ומלמדת עליהם הרבה. אלה שמתעלמים מהרעש כאילו אינו קיים, יתעלמו על דרך המשל גם מהרעשים הפנימיים שלהם, מהרגשות והמחשבות הלא נעימות שלהם ומהזולת; הכעסנים יכעסו עליו ועל המרעישים; העדינים, אלו שעורם דק עד כדי שכמעט ואינו קיים, יהיו משותקים; אלה שדואגים לזולת יהיו עסוקים בחוויה שלי, ירגישו את המתח שלי וינסו להקל עלי. נתפשתי בעיניהם כחסר אונים, שכן לא הצלחתי להשקיט את הפועלים, או כבעל שלוות נפש נדירה, שכן יכולתי להמשיך להקשיב ברעש ולנסות אפילו לעזור, או שחשבו שאני יוצא מדעתי אם אני חושב שאפשר לנהל כך טיפול והופתעו לגלות שזה עובד גם בתנאים כאלו. היו כאלה שזה לא עבד עבורם והם לא יכלו להגיד לי, הם אמרו לי זאת מאוחר יותר.

המנותקים מאד לא הבינו על מה אני מדבר כאשר הפניתי את תשומת ליבם לרעש. כך למשל, יום אחד נשמע רעש אדיר מאחורי המטופל, אסלה נחתה על האדמה, ממש מחוץ לחלון. הקליניקה ממוקמת כחצי קומה מתחת לאדמה, החלון נמצא בגובה הרחוב כמעט. הפועלים זרקו דברים מהדירה למטה. אסלה ואחריה מדף ואחריהם ריהוט עץ של מטבח שלם נחתו ונערמו זה על זה.

 

לא שמת לב למה שקורה מאחוריך? לא, מה קרה? נחתה אסלה על ריצפה ממש ליד החלון, אחריה נחתו דברים נוספים. אני משתף כי איני יכול לשתוק לנוכח המראה הסוריאליסטי והחבטה המבהילה. הייתי מרוכז במה שאמרתי, אומר המטופל, תמשיך, אני אומר לו, מנסה ליישב את דעתי ולהמשיך.

גם השימוש ברעש כמטאפורה עזר להבין דברים רבים בנוגע למטופלים.  הרעש היה החפירות של בת או בן הזוג; המילים שלי שחודרות ורק מכאיבות; הוא היה הזמזום הקבוע של החרדה בגופו של מטופל; ההוכחה הניצחת שצריך לעזוב את הארץ עבור מטופל אחר; הוא היה שחזור של רעשי מלחמה, של רעשי התרסקות;הוא התחבר לרודפנות, לאירועים פוסט-טראומטיים, לחודרנות כמובן ולחוסר אונים.

עסקנו במה קורה למעלה: אולי יש שם חתן פוטנציאלי עבור מטופלת בודדה, או חייזרים איומים ומאיימים, אולי אנחנו בתוך חלום שבו יש טיפול ובבית מעל לקליניקה מתבצע שיפוץ, אולי אנחנו בכלל בריאליטי מוזר וכל זה מצולם.

היו גם מטופלים שעברו את זה בעבר וחיו את זה מחדש בהווה, והם סיפרו על חוויות השיפוץ שלהם, על רעשים אחרים, על קבלנים רמאים ופועלים עייפים, על מתיחויות, על מריבות זוגיות וכמעט פרידות, השיפוץ שכמעט פירק את הקשר, השיפוץ שהביא למכירת הדירה ביוקר, שיפוץ חדר המדרגות, הוספת מסוע עבור אמא שכבר אינה יכולה לעלות לבד.

הפועלים

השיחות עם הפועלים היו תרגיל בבניית חוסר אמון: מתי מסיימים את העבודה? עוד יום – יומיים, הזמן עובר והעבודה אינה מסתיימת. עד מתי אתם עובדים היום? עד שתיים בערך, השעה כבר ארבע והעבודה נמשכת. אתם דופקים היום עם הקונגו? רק חצי שעה, אין הרבה עבודה, דופקים כל היום ללא הפסקה.

לעיתים, לפני תחילת יום העבודה, נהגתי לעלות אל מקור הרעש ולדבר עם הפועלים. הם הבינו את תסכולי, אך לא יכלו לעשות דבר. היו שם פועלים מבוגרים ונערים מתלמדים, הם הגיעו מ"הצפון" שם קוד לכפרים ערבים או לשטחים הכבושים והם חייבים לחזור עד הערב, ולכן אין לי מה לדאוג כי עוד מעט וילכו, אך לא כך היה ברוב הפעמים.

מדי פעם צעקו זה על זה בערבית. הצעקות התמזגו עם דברי המטופלים ובלבלו אותי. לפעמים היה נראה שמטופל החל לצעוק בערבית במקום לדבר בעברית. באחד הימים שמעתי בין מכת פטיש אחת לשנייה קריאות "אויי טאטע טאטע!" כך ביידיש עם מבטא ערבי נוכח ומורגש. בעשר הדקות שיש לי בין המטופל שיצא לזה שבא אחריו מיהרתי למעלה אליהם לשאול מאיפה באה הקריאה, שאותה אני מכיר מהמסורת הברסלבית. הם אמרו שעבדו איתם, עד לא מזמן, שני ברסלבים שלימדו אותם את הקריאה לאלוהים, והיא מחזקת אותם ומעודדת בימים קשים. הם עוד אמרו כי הברסלבים למדו מהם לזעוק "אללהֻ אכבר" בין מכה אחת לשנייה, כך שבעוד אלה צועקים כאן, הם צועקים באתר בניה אחר לאלוהיהם והאיזון נשמר.

כלי המשחית

מלאכת השיפוץ דורשת כלי עבודה רבים ולכל כלי הרעש הייחודי לו. הנורא מכל היה הקונגו – זהו שמו הנפוץ של פטיש האויר, או הפטישון, החוצב ברצפה או בקיר בעזרת כח פנאומטי (הפועל על ידי אויר דחוס) – כלי אימתני ומרעיש עולמות. כשעבדו איתו, לא היה כמעט סיכוי להישאר בחדר. אחריו, בסדר יורד, הייתה המקדחה על סוגיה השונים, הקודחת, הרוטטת, המבריגה וחוצבת. רעש הקדיחה חזק ויציב, אך בדרך כלל קצר וחולף. יחד איתו הופיעו מכות הפטיש הקצובות ולפעמים גם רעשים מפתיעים ולא צפויים של עצמים כבדים שנחתו על הריצפה מעל לראשי ולראש המטופל ואיימו לחורר חור בתקרה ולהתרסק על ראשינו. למטפל הנפש לעומת זאת, אין כלי עבודה ממשיים. יש משהו בעבודת הידיים המאומצת עם כלי עבודה שנוסך בטחון ושלווה, דברים תחומים ומדויקים, עצמים בחלל, אובייקטים, לא אובייקטים פנימיים מדומיינים.

לעבוד בחוץ (עם המטופלים)

כשלא הייתה ברירה יצאנו החוצה. זו הייתה תחילת הקיץ והחום החל לתפוס מקום ולהזדחל לגינה כבר בשעות הצהריים המוקדמות. עד שתיים עשרה עוד היה אפשר לשבת שם בצל, אבל לאחר מכן היה החום בלתי נסבל.

בדרך כלל ניסינו להישאר בקליניקה, ויצאנו רק כאשר הקונגו הרעיש מעלינו. מצאתי לנו פינה מוצלת שבה כבר היה ספסל עץ. כל שנותר היה לסחוב שולחן מפינה אחרת ולקחת עוד כיסא ממלאי הכיסאות שהסתובבו בחצר. הכיסא לא היה נוח והיה פער בין גובהו לגובה הספסל, התנסיתי בשני המצבים, פעם מיקמתי את המטופל מעלי ופעם אחרת הייתי אני מעליו, משקיף עליו מרום כיסאי, ובשני המקרים היו אי נוחות רבה וכאבי גב.

היו מטופלים שאהבו את שבירת המסגרת וראו בכך צעד אחד לפני ישיבה בבית קפה והפיכת הטיפול לישיבת חברים, דבר שהתנגדתי לו בכל תוקף. אחרים רצו לעשן, או שנקפוץ יחד לקנות שתייה קרה. חלק הציעו להוציא את שעון הקליניקה החוצה, או בדקו אם אפשר להביא איתם את חבילת ממחטות הנייר. בדרך כלל הסכמתי ואף תמכתי בכך. מספר רקוויזיטים קטן הופך מיד את השולחן ושני הכיסאות בלב החצר לקליניקה.

מדי פעם עברו אנשים ואז השתתקנו. מובן מאליו שלא יכולנו לגעת בכל עומק החוויה בתנאים אלו. בהיעדר מרחב מוגן וסגור, לא ניתן היה לפתח סיפורים, או לשאול פרטים אינטימיים כפי שנהוג בטיפול. יחד עם זאת, מטופל יכול היה להתחבר לגעגוע לאביו שאיתו הוא עבד פעם בגינה. כאשר ראינו מתקנים תלויים על סנפלינג בין שמיים לארץ, מטופל אחר סיפר איך עבד בעבר כמתקין מזגנים. מטופלת דיברה על הצמחים בגינה והראתה בקיאות רבה, מפתיעה, ופתאום ראיתי אותה באור אחר. הגינה אפשרה למטופלים להפגין תושייה, להעלות אסוציאציות שלא עלו קודם בטיפול, סודות אחרים נפתחו בגלל שינוי המסגרת. הורגש ניסיון להמשיך את השיחה האינסופית שלנו, מטפל ומטופל.

 

לפעמים המציאות בחצר טרפה את האפשרות להתרכז בשיחה. חתול שארב לציפור דרור מאחורי המטופל זינק ולכד אותה בין שיניו והסתובב סביבנו כשהיא מפרפרת בפיו, משך את תשומת לבו של המטופל והסיט אותו מקו מחשבתו. האם כאן היה צריך לעצור ולומר שזהו, זה כבר לא טיפול? החתול המשיך להסתובב לידנו, גאה בשללו. ניסיתי לומר משהו על החיים ועל ההפתעות שהם מזמנים לנו. מה כבר אפשר להגיד? בדיעבד נראה שעדיף היה לשתוק.

בהזדמנות אחרת נעקץ מטופל על ידי יתוש והנקודה סביב העקיצה התנפחה. הוא הזכיר איך בעבר, כשסיפר שנעקץ, התקשיתי להבין מדוע העניין משמעותי עבורו כל כך, בסך הכל עקיצה של יתוש. עכשיו כשהראה את רגלו הנפוחה הבנתי מיד למה הוא התכוון. מטופל אחד כמעט מעד מהכיסא ואחר לקח אותי אל מחוץ לגינה כדי לשבת במקום שקט יותר.

אני עצמי כמעט שלא יכולתי לעבוד. הותקפתי על ידי קולות ותנועה ורחשים וחיות מעופפות עד שיכולתי לחשוב כמעט נעלמה לחלוטין. התגעגעתי לפגישות בזום, שעם כל הקושי, הניכור, המרחק, בעיות הקליטה והשידור, המרובעים השטוחים שאיימו על עומק חיי הנפש – נראו לי עדיפים על הסאון החושי שהתרחש בעולמי הפנימי.

בכל תקופת השיפוץ ועם כל ההפרעות שחווינו יחד, איש מהמטופלים לא הסכים לעצור, גם כאשר הצעתי. היה חשוב להם להמשיך.

השיפוץ הפגיש אותי עם כל האמונות שלי על טיפול, על מהו טיפול ועל מה שהופך טיפול לטיפול. הדברים החיוניים ביותר הופרו וכמעט והכריעו אותי. חלל שקט, ריכוז, גבולות, מסגרת של מקום קבוע, כל אלו הופרו, יחד עם זאת גבולות אחרים נשמרו, לרגע לא הפסקתי להיות מטפל והם לא חדלו להיות מטופלים – הרעיון הבסיסי שמשהו בדיאלוג איתי יכול להיטיב איתם ושממנו יוכלו ללמוד, נשמר כל הזמן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ביום ראשון 24 באוקטובר 2021 על־ידי רן לוי.