פרפורמנס טיפולי: הטיפול כאירוע אומנותי במרחב ציבורי. תיאור מקרה

במאי 2015, במסגרת אירועי "מטרופוליס 2", פרויקט אומנותי שהתקיים בשכונת מונטיפיורי בת"א, השתתפתי באירוע שהוגדר כ"פרפורמנס טיפולי". הרעיון היה לקיים דיאלוג טיפולי על חלום אישי בו שותפים פסיכותרפיסט ואדם מקרב הקהל, כאשר שאר הקהל הינו שותף מאזין למתרחש.

במשך ארבע שעות, ישבתי בחדר האחורי של חנות הבגדים וקיימתי "דיאלוג טיפולי" סביב חלומות שהביאו שמונה אנשים שנבחרו מראש לצורך העניין, חצי שעה עם כל אחד. הנוכחים האחרים בחנות הוזמנו להאזין לתוכן השיחות באמצעות רמקולים שהוצבו בחנות ולהציץ מבעד לוילון לחדר האחורי בו התקיים הדיאלוג.

מבט מחוץ ל"חדר הטיפולים". ה"טיפול" התרחש מאחורי וילון חצי שקוף הניתן להזזה.

מבט מתוך "חדר הטיפולים". ה"מטפל" וה"מטופלת" מחוברים למיקרופון. תוכן השיחה נשמע בחלל החנות.

המקום

מצאתי כי המטפל בזירה הציבורית מהווה צומת של מספר פרקטיקות תרבותיות.

• המטפל הנפשי כמרפא חברתי – שמאן, אשר חורג מתוך היותו "רק" בעל מקצוע בתוך השיח הקפיטליסטי, הממקמו כבעל מקצוע הנותן שרות עבור תשלום.
• במובן האמנותי נתן למקם את הפעולה הטיפולית במרחב הציבורי בהמשך למסורת אמנותית של מיצג בעל ערך חברתי, פוליטי ואמנותי, בהמשך לעבודתם של ג'וזף בויס ומרינה אברמוביץ', לדוגמא.
• הפעולה הטיפולית במרחב הציבורי מתכתבת עם הפיכת השיח הטיפולי לשיח פומבי, כפי שבא לידי ביטוי בתוכניות רדיו כמו זאת של ורדה רזיאל ז'קונט,  או ולהבדיל בתוכנית של יורם יובל, "שיחת נפש" בטלביזיה. דוגמא נוספת הקשורה בעקיפין היא הסדרה "בטיפול", שהכניסה בצורה מבוימת את הקהל לתוך חדר הטיפולים.
• רעיון הפרפורמנס מתכתב גם עם סוגת תוכניות הריאליטי שבהן אנו צופים/מציצים באחרים המבצעים פרקטיקות כאלו ואחרות.
• הצד ההיסטורי שאיתו מתכתב הפרפורמנס הטיפולי הוא ההדגמות החיות של טיפול בנשים היסטריות שעשה שארקו בבית החולים "סלפטרייר", שאחד מהצופים בהם היה פרויד.

זבוב על הקיר

בעבודת הפרפורמנס בחנתי מה מתרחש אצל זה הלוקח על עצמו את תפקיד המטפל, זה המשמש, או המוצא עצמו משמש, כמטופל ואצל הקהל, כאשר המפגש הופך לפומבי. רציתי לאפשר לקהל לבדוק מהי ההרגשה להיות "זבוב על קיר" חדר המטפל ולהאזין לטיפול של אדם אחר.

כמו כן מטרתי הייתה לבדוק מה נשאר מהטיפול לאחר שנלקח ממנו מה שאנו סבורים שהופך אותו לטיפול. כך לדוגמא החוזה הטיפולי נערך מחדש במסגרת זו, הסודיות המוחלטת הקשורה בתוכן הטיפול מופרת מעצם הפומביות של ה"טיפול" אל מול קהל, אין בו תשלום, משך הפגישה שונה מהרגיל וגם מטרת הטיפול לא מוגדרת, אפילו התוכן שבאופן רגיל נשמר בזיכרון המטופל והמטופל, מוקלט לצורך בחינה מחודשת ושימוש נוסף, כמובן בידיעת המשתתפים.

מדעי רפואי ↔ אסטתי

העבודה ״מדעי החלום״ מעתיקה את המערך הטיפולי מתוך הקליניקה אל המרחב האמנותי ובכך מחלצת את הטיפול מהשיח המדעי-רפואי לשיח אחר, שיח אסתטי. שינוי נקודת המבט מאפשרת לבחון את הטיפול דרך מימדים הקשורים בערכים אסטטיים, כגון יופי, הרמוניה, ניגוד ושלמה, פרספקטיבה מתחלפת, איכות מקצועית ומיומנות. כמו כן שינוי נקודת המבט מחלץ את המטפל והמטופל מהיררכיות של ידע/כוח וממקמם כפועלים שותפים ביצירת הנפש של המטופל. מתוך מערכת חשיבה אסטטית, העבודה האמנותית הנדונה נקראה "מדעי החלום" והעבודה הטיפולית על התוכן, על החלומות שהביאו המשתתפים, הוגדרה באופן הבא:

"החלום הוא פרי דמיונו של המטופל, הדיאלוג והפירוש שניתן על ידי המטפל מעשירים את החלום והופכים אותו ליצירה חדשה משותפת. יצירה זו או חלקים ממנה מופנמים אצל המטופל והופכים להיות חלק ממנו. לאחר מכן, החלום על פרטיו יכול להיות פעולה ויצירה בעולם.

כלומר, בטיפול מתקיים מעבר של תכנים רגשיים תחושתיים ואינטלקטואלים בין המטפל והאדם. כתוצאה מתנועה זאת מופנם ׳דבר׳ ההופך להיות חלק מהאדם שבטיפול". ציטוט זה בא להדגיש את הקריאה האסתטית של החלום ואת ההתייחסות אליו כיצירה משותפת.

מה נשאר מהטיפול כשמשנים את המסגרת?

המעבר אל הגלריה או אל המוזיאון וחשיפת המתרחש בין שני אנשים שאחד מהם הוא מטפל מערערת על יסודות הטיפול הנפשי. כללי היסוד של הטיפול כפי שקבע אותם פרויד, הניטרליות, האנונימיות והסודיות מתערערים במערך החדש וזוכים להתייחסות חדשה שראויה לבדיקה. הסודיות המוחלטת הקשורה בתוכן הטיפול מופרת מעצם הפומביות של הטיפול אל מול קהל. עניני תשלום, משך הפגישה, מטרת הטיפול, וכל הקשור לחוזה הטיפולי נערכים מחדש במסגרת הנוצרת בטיפול מסוג זה. נתן בכלל לשאול את השאלה, האם מדובר בטיפול? אחת מהמטרות של הפעולה היא לבדוק מה נשאר מהטיפול לאחר שנלקח ממנו מה שהופך אותו לטיפול והאם נשאר משהו בכלל?

אולי לא יפתיע את אנשי המקצוע בתחום בריאות הנפש לגלות כי מה ששרד את כל שינויי המסגרת והמשיך להתקיים למרות כל ההבדל בין חדר הטיפולים למסגרת שבה נערך הפרפורמנס היה הטראנספרנס כלפי דמות המטפל. המשתתפים ה"טיפול", בפרפורמנס הטיפולי, התייחסו אלי כאל מטפל לכל דבר ועניין. מעניין היה לגלות שלמרות התנאים השונים, עצם העובדה שאני מטפל, או לפחות מזהה עצמי כמטפל, הספיקה בכדי להפוך את המשתתפים למטופלים ואותי בהעברה למטל עבורם. המשתתפים הציגו בעיות נפשיות, שיתפו בעולמם הפרטי והציבו אותי במקום של זה האמור לדעת ולעזור להם, כל אחד על פי המבנה הנפשי שלו, הרצון שלו לשתף, גבולותיו הפנימיים ומידת הדיסקרטיות שלו. השיח הטיפולי המוכר למשתתפים מטיפולים בהם היו, או בהם הם עדיין נמצאים, תורגם לשיח הבין-אישי ביני לביניהם.  מטרת השיח, עבודה על חלום שהמשתתפים מביאים, כיוונה אף היא את הדיאלוג לתוך מקום מוכר וידוע של דיבר בין מטפל למטופל. יחד עם זאת, הנחת המוצא שלי הייתה שחוסר ההכרות איתי, עובדת החשיפה לאחרים, משך הפגישה הקצר וחד-פעמיותה בנוסף לאתר ההתרחשות יקשו על המשתתפים לשתף פעולה או ששיתוף הפעולה יקבל גוונים אחרים. מסקנתי היא שהשפעת הסביבה הייתה קטנה יחסית לשינויי המסגרת הרבים.

סיכום

מדובר בעבודת אמנות שאינה טיפול בשום אופן. כעבודת אמנות היא מעלה נושאים הקשורים לטיפול נפשי בחברה שלנו ומעוררת שאלות. העבודה נעזרת בקהל ויש לשם לב לאופן שבה מתבצע העזרה הזאת תוך מודעות לעוצמה של ההעברה כלפי איש טיפול באשר הוא. נתן לחשוב על עבודות המשך נוספות שבחנו את מקום המטפל בחברה בזירות נוספות ובאופנים אחרים.

הועלה במסגרת פרויקט ׳מטרופוליס 2׳ מאי 2015 ארועי ׳אוהבים אמנות, עושים אמנות׳ של  עיריית תל אביב-יפו (קישור).
אוצרים: ערן איזנהמר, קרני ברזילי וטלי קיים.
ליווי אמנותי: ערן איזנהמר
הפקת סאונד: אסף סטי.
צילום: יאיר מיוחס.